ויקי שירן: תובנות אישיות מאוחרות

                  מאת  פרופ' ליאורה גביעון

כל חיי אודה לש. חברה קרובה, על שהכירה לי אותה. עבורה ויקי שירן הייתה "גיסתי", מילה לכאורה ניטרלית המסמלת מערכת יחסים (משמחת במקרה הזה) הנכפית על שתי נשים בעקבות אהבה של בן משפחה. אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשגיליתי שש. הא-פוליטית מבין חברותי, מחוברת בעבותות משפחתיות אל האשה הכי פוליטית שהכרתי. הכרנו בניו יורק. עבורה הייתי חברה של ש. עבורי היא הייתה סמל של מאבק צודק, מכלול נדיר של אינטליגנציה, ברק, שנינות, מורכבות וחכמה המלווים בעברית מן היפות ששמעתי. וכמה שהיא הייתה יפה, כל כך יפה. למרות פער הגיל, אשכנזיותי, ומה שדמותי ייצגה עבורה ועבור חבריה למאבק, נוצר חיבור. היינו דוקטורנטיות שבני זוגן פסקו ממלאכתם על מנת לתמוך בנו בתקופה שהייתה אולי הקשה בחיינו, תקופה נפלאה בה בנינו את עתידנו המקצועי ובמקביל הענקנו לבנותנו חוויות שהפכו אותן למי שהן. ויקי ראתה אותי כליאורה שחושבת לפעמים כאשכנזייה ולפעמים לא. אבל ליאורה שיש לה ראייה פוליטית רחבה, תפיסה פמיניסטית ומידה של ציניות בריאה וחשיבה ביקורתית. היא גם הייתה הראשונה להודות שיכול מזרחי, ברמה האישית, להיות לעין ערוך מקושר יותר מאשכנזי. הבעיה שיש לפתור, מעבר לגזענות, היא ברמה ממסדית. את הביקורת כלפי חבריה למאבק המזרחי השמיעה בדיונים פנימיים. כביסה מלוכלכת היא לא כיבסה מעולם בציבור.

עם ויקי לא דיברו. עם ויקי  ניהלו שיחות. כל מפגש מקרי ברחוב, והיו כאלה הרבה, כי גרנו כמעט בשכנות, הפך לשיחה. כל שיחה, בין אם על הילדות, פרנסה, שיפוצים, חופשה, הקושי לנווט בין מטלות החיים, הייתה פוליטית. התובנה שלי ש"האישי הוא פוליטי" התחדדה בזכותה. גם כמה מן ההחלטות המהותיות ביותר שקיבלתי בחיי התקבלו כשהשיחות בינינו מהדהדות במוחי. תמיד, תמיד, היא הייתה המבוגר המייעץ, התומך, שמה עצמה בצד ונמצאת שם בשביל האחר. כמה רגישות וחמלה הייתה באישה הרהוטה והאסרטיבית הזו! איזו יכולת הקשבה הייתה לה, כמה ידעה לדבר עם כל אחד בשפתו ובמושגיו מבלי לפגום ולו מעט בשפה העשירה שלה, מבלי לעשות שקר בנפשה. יש בינינו כמה אנשים שאינם יודעים עד כמה רבו מעשיה עבורם, כי את שעשתה, עשתה ברגישות ובסתר.

כמו כולם, למדתי על מחלתה כשכבר היה מאוחר מידי לשנות את הגורל שגזרה על עצמה. אני חושבת שמניעיה להסתיר את מחלתה ברורים ובניגוד לרבים אינני שופטת אותה על כך. ויקי בחרה להתמודד עם מחלתה בדרך שהכי אפיינה אותה: בנחישות, תוך אמונה עמוקה בצדקת דרכה, ולבד. כמי שהעניקה כל כך הרבה לאחרים, ללא כל קשר למידת הקרבה שלהם אליה, היא, שהייתה (ולא רק הצטיירה) כל כך חזקה, כל כך מחויבת, לא יכלה, ועוד פחות מכך רצתה, לעמוד במרכז בשל מחלתה ולא בשל מי שהיא. היא רצתה להמשיך להיות ויקי ולא להיות קרבן של הרפואה המערבית בה לא האמינה. היא ידעה שהיא לא תצטייר כחלשה, היא ידעה שמאות אם לא אלפים יהיו שם עבורה. אבל היא לא הייתה מוכנה שמישהו ינסה לשכנע אותה לנטוש את דרכה בעבור דרך בה לא האמינה.

בדיעבד, כמו רבים אחרים אני מניחה, נבטו במוחי הרמזים שהיא שתלה בשיחות שלנו, אולי במכוון ואולי מבלי משים, על שהיא עתידה להיפרד מאתנו. אני זוכרת את ליל הסדר האחרון שהשתתפה בו בביתה של ש. ישבנו זו לצד זו ובמקום גפיטלע פיש הנחנו, כמו תמיד, את הרחם על הצלחת והתחלנו דשות. "תגידי" היא שאלה אותי "את לא היית מעדיפה להתמודד עם סרטן, למשל, באמצעות טופו ולא באמצעות כימותרפיה שהורגת את הגוף?" אני לא זוכרת מה עניתי, אני רק יכולה לנחש. זו מן הסתם לא תשובה בנוסח "כן" או "לא" אלא תשובה המשלבת מונחים כגון "תודעה" "זכויות חולה" "עוצמת הרופא" וכיוצא באלה. אני כן זוכרת את האימה שאחזה בי כשהשאלה התמימה הזו, לכאורה, הכתה בנבכי הזיכרון שלי משהתבשרתי בו זמנית שהיא חולה וימיה ספורים. היו עוד רמזים שהובנו בדיעבד. וזה כל כך אפיין אותה, להכין את הנשארים להתמודד עם לכתה.

על שיריה למדתי אחרי מותה, כמו כולם. מי שכתבה כמה מן התסריטים היפים ביותר שנכתבו, מאמרי ביקורת אינטליגנטיים ומורכבים וניירות עמדה מבריקים, כתבה למגירה שירה רגישה המתארת אישה פגיעה, פגועה לעיתים, מתחרטת בעיקר על יחסה לאביה, מזכירה את שורשיה בכאב גדול, לא חוסכת ביקורתה מגברים בכלל וגברים מזרחיים בפרט, מתארת ללא כל התייפייפות את המחיר הכבד ששילמו מהגרים מצפון אפריקה שנדרשו לראות את ישראל מבעד למרתפים שאינם ראויים למגורי אדם. חלק מכאביה חלקה עם העולם באמצעות שירים תיאוריים וחלקם נצרה באמצעות רמזים הברורים רק לחלק מקוראיה. הכל שמעו את זעקתה למען אוכלוסיות שהוחלשו במכוון, שזכויותיהן וכבודן נרמסו, שתרבותן בוזתה והוסתרה, שנדרשו להתבייש במורשתן. אבל את זעקותיה שלה, אישה חכמה, משכילה, מצליחה, מוערכת, אהובה על רבים, מוכרת, החביאה בין השורות שרק לאחר מותה זכינו לקרוא, ובמקרה שלי לקרוא ולדמוע כי ראיתי בשירים מתנות שויקי בחרה להעניק לעצמה, ולה בלבד.

שני שירים במיוחד דברו אלי, אולי מפני שאני יכולה לקרוא אותם מן המקום שלי, בת למהגרים מן העבר השני של הים התיכון, אותם מהגרים שהרצל חשב שיביאו את  אירופה ללבנט. "זיכרון מצחיק" יש לה מאבא שלה, זיכרון מכאיב, לא רק לה, מלווה בחרטה איומה על שלא עמדה על זכותו שלא להיות "אדם ריק", כפי שעמדה על זכותם של אנשים הזרים לה שלא להתרוקן מתרבותם אלא להציגה בחוצות. זיכרון כואב עד כדי חנק מלווה רגשות אשם על שלא הלכה למוכר הטרנזיסטורים, שאולי בכוונה תחילה ואולי מבלי משים, מכר לו חוט ניילון קצר מידי, שיחנוק את תרבותו וישווה לו מראה מגוחך. והיא כועסת על שלא נזפה במוכר כפי שנזפה בכל מי שהשפיל אדם על ש"רצה לשמוע שירים בערבית, איכסה וחדשות בערבית, פיכסה". והוא, שידע "לקרוא ולכתוב ערבית ספרותית" זכה רק בדיעבד להערכתה כי עלבונו הפך עלבונה, זב"שו לזב"שה. היא, כמו חברותיה שלימדו אותה לשתות "תה עם המון סוכר ולא קפה מר" ולשמוע יידיש וקול ישראל בעברית, הבינה בוודאות של ילדה מכיתה ו-3 שכל כך רצתה להיות שייכת, שאין "לערבים ספרותית" למעט "יא חביבי" שנכנס לגרון ונשאר בו הרבה יותר זמן מ"יא משלטי" או "חסקה חסקה".

כולנו, ויקי, צחקנו על אבא "טרללה" המסרב לנטוש מנהגים משם ובעקשנותו מביך אותנו בפני צברים בני צברים, שנגזר עלינו להיות כמותם. כולנו התביישנו בבגרותנו על שאילצנו את "אמא", ומי כמוך ידעה שהיכולת להתגמש קיימת אצלנו הנשים, לקחת את הצד של "הבנות" ולא הבנו את עצמת הקרע שחוותה עת קרעה עצמה מתרבותה ובו בעת, אולי מבעלה, כדי שאנחנו נזקוף קומה ונשתייך לחברה שמעולם לא ראתה בנו חלק. כולנו התביישנו בשפה שדברו בבית. כולנו מצרים על שאנחנו לא מדברים ערבית, טורקית, רומנית, גרמנית, ספרדית, צרפתית, אפילו יידיש. אבא של כולנו מופיע לנו בחלומות והוא מבוזה, נלעג, אומלל, עסוק בלהסתיר ובעיקר שותק. לבנו דואב. אולי, ויקי, ליבי האשכנזי דואב קצת פחות כי אבא שלי, בניגוד לאבא שלך, התקבל על ידי הממסד. הוא נתפס כתורם, בדרכו, לבינוי האומה, ראו בו אדם מתורבת, משכיל (ולפעמים, מסכן, פספס את ההזדמנות לרכוש השכלה בגלל היטלר "יימח שמו"),"אירופאי" – כמה שאני שונאת את המילה הזו – שילדיו, איזו שאלה? לא יהיו לנטל על המולדת. ילדותיו של אביך זכו להתקבל בגלל שמרדו, יצאו בגלוי נגד התרבות "הקלוקלת" עליה ניסה אביך לחנך אותך. אינני יודעת ויקי אם היית רואה בכך נחמה אילו שמעת ממני איזו עבודה נהדרת הוא עשה איתך. עצם היכולת שלך לחוש את עלבונו, כל הפעילות שלך, כל הווייתך היא ביתור של חוטי הניילון שחנקו את צווארו ומנעו ממנו להיות מי שהוא. שחררת אותו מחוט הניילון ויקי והחזרת לו קצת מכבודו.

בכאב גדול תיארת את דודך מוריס ודודתך שרינה שנפטרו ממחלת מעיים ורימטיזם ברגלים, תוצאה של מגורים במרתף חשוך בכרם התימנים בבית שכתובת אין לו. יש הוראות הגעה שאת נותנת בדיוק שפוצע את הבטן: "ברחוב הקצבים צריך לקפוץ מעל שלולית מים ודם בתוכה שטים גרונות תלושים ובצדדיו היבשים המון נוצות מתעופפות מעצמן, לעבור את הקפה המצטלב עם רחוב העדשים ושוקיו הגדושים מיני קטניות לעמוד על יד מוכר הפול ולספור שלושה בתים ימינה עד פתח ביתו של חכם עזרא". כמה כואב, כמה מתאר נאמנה את מצבם, את מצבו של חכם עזרא שנקלע שלא ברצונו לגור כשפגרי תרנגולות מסוככים עליו במקום ספרי תורה. והם, מנוכשלים, שפופים, עניים שמזמן ויתרו על הזכות לכבוד, מגיעים לביקור נימוסים עם זר פטרוזיליה טרייה "כדי שלא יגידו שבאה בידיים ריקות", שומרים על צלם אנוש באמצעות מחרוזת פנינים שאין לדודה שרינה הזדמנות לענוד למעט ביקור בבית אחותה ויטוריה, שהדרך לביתה לא עוברת דרך שלוליות מים ודם, פה הממעט להיפתח כדי שלא תבקע ממנו צעקה, ושהות קצרה ככל האפשר כדי שלא להיות לטורח. ובביקור אחד, אולי היחיד שעשית בביתה, כשהבאת לה "עוגיות ואורז מטוגן מאורר ישן ופרחים" ראית את נקודת המבט שלה על החברה הישראלית, נקודת מבט שנכפתה עליה מישיבה "על כסא עץ וצדודית פניה מורמת כלפי התקרה". כי משם יכלה להביט “אל החלון המסורג בקיר מרתפה"  ואת ראית את שראתה כל חייה את "נעלי העוברים והשבים ברחוב". ברגע נדיר של קרבה בינך, שתהום שרתה בין עולמך לעולמה אך ליבך היה איתה, לבינה היא אמרה "זה מה שאני ומוריס עשינו כל הימים". קולה נדם וקולך נשאר לתאר לקוראים את מבטה: מבט מן הביבים המאפשר התבוננות אל הרגלים של מי שמשתייכים לחברה הישראלית.

חשבתי לומר לך ויקי, שמבט הוא לפעמים גם עניין של בחירה, של עמדה מודעת, אבל לא אמרתי. לא אמרתי כי הזכות לבחור את נקודת המבט לא ניתנת לכולנו. את, אני ואחרים, מי בקלות ומי לאחר מאבק, הצלחנו לנכס לעצמנו נקודת מבט משלנו, מקום ממנו נביט זקופים על המתרחש סביבנו, מקום ממנו תהייה לנו זווית הסתכלות ייחודית, מקום ממנו נשמיע קול. אבל נקודת המבט של דודך מוריס ודודתך שרינה נכפתה עליהם, והם לא ידעו אפילו שזכותם לזעוק, לקלל, לדרוש. ואילו זעקו, מי היה שומע את קולם? את מקללת בשמם ובאומץ כפי שעשית כל דבר בחייך.

לא מקרי הוא שבספרך משולבות עבודות אומנות של אומניות מזרחיות. מתאים לך לחלוק במות עם חברותיך לתהליך שעברת, עם נשים שהענקת להן מכוחך, מתבונתך, שהיית להן למשענת, ולאפשר להן לבטא את קולן לצד קולך. חלקן מתכתבות עם האומנות המערבית תוך שהן לוקחות אותה למחוזות מזרחיים, חלקן מציגות מציאות קונקרטית המוכרת לנו מקריאת עיתונים ומחיי היומיום. זו האחרונה "ללא כותרת" סוגרת יחד אתך מעגל. בעוד את פותחת את ספרך בקריאת אזהרה לשפיות דעתך "שלא תלך בדרך הפתיות….. שלא תפריח כמו תמיד יונים משוררות" ואת מנסה לכלוא אותה בראשך ולמנוע ממך לעוף, באה לילך בת עמי ומשלחת באמצעות צמות (ואולי אלו רסטות), ולו לרגע,חלק מהדמויות המתרוצצות בתוך ראשה. היא בניגוד אליך, שחררה ולו קצת. אבל את שחררת אחרות ואני חושבת שזה היה עבורך מאד מאד חשוב.