"שוברת קיר"

הרהורים "מובְנים" על ספר שיריה של ויקי שירן

(במלאת עשור למותה של יקירתנו)

מאת שמעון רוזנברג

לא מעט נכתב ונרקם סביב ובזכות ספר שיריה של ויקי שירן ז"ל, שיצא לאור לאחר מותה, והפך לדף וסמל בולט במורשתה. נקל לקרוא בספר דרך משקפיים של ה"רזומה" המרשים שלה[1], לצד השפעת ההיכרות הבלתי אמצעית עמה. גם שמו של הספר, שנבחר בידי עורכיו כשמו של השיר האחרון בו, מכוון את מבטו של הקורא. על הסמליות שבשם עמדה למשל חביבה פדיה כשציינה, כי  "קולה הפואטי רב העוצמה השתהה. כאילו לקח יותר זמן לפרוץ, לשבור את הקיר ולצאת עם השירה הזאת " ("העם שלי לא קורא שירה, העם שלי לא אוהב אותי". הארץ, מוסף ספרים, 2005). שבירת הקיר של ויקי, כמשוררת, מאוחרת לתקופת "הסער והפרץ" החברתית-פוליטית שלה ואולי אף להקמת "הקשת המזרחית" (אף שמועד חיבורם של השירים אינו נזכר).

"שבירת הקיר" משתלבת גם עם התפיסה המזהה את שירי הספר כשירת מחאה, שירתה של מי שלחמה במשך שנים רבות כנגד קירות האפליה הגזעית והמגדרית, וחומות אי-ההבנה שלנו את "האחר" התרבותי/עדתי (שאחרותו, לטעמי, מעולם לא ניצבה במרחק תרבותי ו"מנטלי" בלתי ניתן לגישור). בעמודים הבאים נעיין בכמה מצדדיה של המחאה המצויה בתוך "כותלי" ספרה של ויקי.

קיימות דרכים שונות לכתיבת שירת מחאה חברתית ופוליטית. אחת ה"אסכולות" הנפוצות היא זו הנוקטת במסר ישיר, תקיף ואף אלים, המצביע על "אשמים" קונקרטיים, ומבטלם (זו למשל מאפיינת כיום חלק ניכר מהשירה ה"ערס-פואטית"). ברם, דווקא משום כך שירה כזו עלולה ליפול על אוזניים ערלות, שלא לומר ליצור נוגדנות אצל קהל היעד, מושא הביקורת.

הדרך השנייה, ולטעמי האפקטיבית יותר, היא העקיפה, המרומזת, המעודנת, לא הבוטה. שירה כזו יכולה לחדור מתחת לעורנו ולתפוס אותנו כשאיננו מוכנים לקראתה, גם משום שהמסר לא זועק ואינו מובן מיד. לעתים היא נמנעת מלספר על המקרה הקונקרטי, המוכר לכל, הנדוש, אלא מרמזת עליו במטפורה ובמשל, או על ידי סיפור רחוק, "זר" לכאורה, שאין חולקין לגבי נכונותה, ודמיונה למקרה "שלנו" הוא כה בולט עד שאי אפשר להתעלם מנכונות המשוואה, אפילו כשהיא מתארת סיפור דמיוני ורחוק מכל מציאות מוכרת. לשירת מחאה כזו יש יסודות אל-זמניים ועל-מקומיים הנותרים רלבנטיים לזמן רב, אולי לתמיד.

עוד יותר מכך, שירת מחאה אפקטיבית היא זו המצליחה להשיב לקורבנות הדיכוי, ל"אחרים", את אנושיותם, שהופקעה בידי המקרבן. כאלה הם שירי מחאה המתארים בני אדם ומביאים סיפורים אישיים, וכשהמשורר עצמו הוא אחד מהם, יש בכך כדי להעצים את ההזדהות עם הקורבן ולהשיב את . בהקשר זה מציינת חביבה פדיה:

 "כששירת מחאה מסתכלת פואטית על אנשים, זהו צעד של החזרתם מגדר אובייקט לסובייקט. זו אמירת האישי ביותר כשדרכו ממילא משתמע הפוליטי. בהצלחה לעשות זאת טמונה עוצמתה של שירת מחאה. הדיכוי הפוליטי והסוציאלי מפקיע את הסובייקט ממציאותו הסגולית, קורע אותו מרשתות הזיכרון שבהן הוא אחוז, מעבד ומאבד את הלגיטימיות של היחיד לחבור למקורות העומק שמהם הוא שואב. מתיך אותו לכלל: "הם". המעשה הפואטי שב ומפקיע מן המפקיע את גזלתו. הוא מאלץ את הגוזל להקיא החוצה את האובייקט המדוכא ושב ומעמיד אותו כסובייקט".

שירת מחאה במיטבה אינה מתעלמת ממורכבותה של הסוגיה, היא אינה מתארת בצבעי שחור-לבן את האירועים וה"גיבורים", אף לא את מי שמוצגים כאשמים. זאת, בשעה שקשה לנו להכיר ולהודות במורכבותו של "האחר", מושא הביקורת, ואנו נוטים באופן טבעי לרדדו ולעתים אף לציירו כנלעג, כקריקטורה, ובמקרי קיצון לסווגו כלא-אדם. דא-עקא: דה-הומניזציה של מושא הביקורת הוא אויבה של מחאה אמינה.

ואכן העוצמה הגלומה בשיריה של ויקי, היא בתחכומם ובעידונם, המחאה החברתית, או הפוליטית אינה מזדקרת מיד לעין. הביקורת – מילה יאה יותר לאפיון שיריה – אינה בוטה,  אינה נוקטת במילים חדות, המנפנפות באצבע מאשימה כלפי "האחר". המחאה, הביקורת – והזעקה – מצויות בין השורות, נחבאות אל הכלים, נרמזות בדרך כלל ברכות, משופעות ברגישות, בתיאור שורה של דמויות אנושיות מורכבות, לא פלקאטיות, מעוררות אמפתיה, הערכה לעמידתם וסבלם, צער וחמלה, והיא מהולה גם בביקורת עצמית-אישית מפוכחת של המשוררת[2].

כך הדבר אפילו בשיר "אני הילד אשיר את רוחך" המדמיין משפחה כ"קבוצת שחורים קוטפת" ובכך מעוררת השוואה בלתי נמנעת לשירת המחאה האפרו-אמריקנית הקלאסית. אך הקריאה בין שורותיו אינה יכולה להשאיר מקום רב לספק. ואילו הביקורת המוטחת באביה נישאת בפיה של נערה מורדת, בעוד ויקי המאוחרת, הבוגרת, מכילה אותו מחדש ומבקרת גם את עצמה (ועוד על כך בהמשך) .

ככאלה, שיריה של ויקי יכולים לשמש מתווך, גשר המתוח על פני פערים תרבותיים, תהומות כביכול, בין הקבוצות השונות. אולי כי אין דין "שבירת קיר" בידי אישה, כדין שבירתו בידי גבר. תאמרו כי לשם קירוב והבנה יש צורך ב"שיטות רכות" יותר משבירה, שהיא מעצם טבעה המילולי אלימה. אולם אפילו עיון בשיר הנושא שם זה מגלה שהשבירה הנשית אינה פוגעת באחר. זו אינה שבירת קיר החוצץ בין בתים, אלא פתיחת פתח אל המרחב, אל הים. כך גם המילה "קריעה" בשיר, היא אינה בעלת משמעות אלימה, ומטרתה הכנסת אויר המחייי נפש ומשחרר את מי שכלואה בדלת אמותיו של "חדר אטום". ואף ששוברת הקיר מוגדרת בשיר – בלשון מטפורית? – כמשוגעת, וגם כאשר שמה עליזה מסגיר לכאורה את מוצאה ומעמדה, שבירת הקיר אינה נעשית רק בידי אישה ולא רק למען נשים. היא נעשית גם עבור הצופה והקורא, פותחת פתח לא רק כדי שאישה תשתחרר "ותציץ" החוצה, אלא כדי מבקשת להזמיננו פנימה:

שוברת קיר

אִשָּׁה שׁוֹבֶרֶת קִיר
קוֹרַעַת לַיָּם
רוֹצָה אֲוִיר
כַּמָּה צִפֳּרִים לְבָנוֹת
יְלָדִים צוֹעֲקִים בָּרְחוֹב
מְשֻׁגַּעַת
עַלִּיזָה הַמְּשֻׁגַּעַת שׁוֹבֶרֶת קִירוֹת
לְמַטָּה עַשְׂרוֹת נָשִׁים מִתְקַבְּצוֹת, בְּאֶמְצַע הַכֵּלִים בָּאוּ
מְנַגְּבוֹת תַ'סַּבּוֹן בְּשִׂמְלָתָן, מְגַחֲכוֹת
מוֹשְׁכוֹת אֶת הַיְלָדִים מִשָּׁם שֶׁלֹּא יִשְׁבְּרוּ תָּ'רֹאשׁ
מַסְכִּינָה, מִנְ'אַלְלָה זֶה בָּא לָהּ
מַה יַּגִּיד בַּעַלְבַּיִת
יִזְרֹק אוֹתָהּ לָרְחוֹב

לְמַעֲלָה עַלִּיזָה מְצִיצָה בַּחֹור
כְּמוֹ בְּתַפְאוּרָה אֵצֶל זָ'קוֹבּ הַצַּלָּם
רֹאשָׁהּ מְבַצְבֵּץ, קִמְטֵי פָּנֶיהָ מְגֹהָצִים
עֵינֶיהָ הַקְטָנוֹת מְצֹעָפוֹת בִּדְמָעוֹת, סוֹפְסוֹף יָם כָּחֹל
כַּמָּה מְעַט בִּקְּשָׁה בְּחַיֶּיהָ
חֶדֶר עִם אֲוִיר
כְּנַף צִפּוֹר
אֵיךְ אֶפְשָׁר לִחְיוֹת לְבַד בֵּין אַרְבָּעָה קִירוֹת
אֲפִלּוּ כֶּלֶב יֵשׁ לוֹ חֲבֵרִים
מִישֶׁהוּ שׁוֹאֵל עָלָיו, מְלַטֵּף לִפְעָמִים

עַכְשָׁו הִיא לוֹקַחַת פַּיְלָה
הוֹלֶכֶת לְהַרְתִּיחַ מַיִם
לִזְרֹק עַל הַיְּלָדִים בָּרְחוֹב
שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ רַעַשׁ
הִיא רוֹצָה לִשְׁמֹעַ אֶת הַגַּלִּים
אֶת צִרְחוֹת הַשְּׁחָפִים

הִיא רוֹצָה אֲוִיר

אמנם הקריאה המטפורית מבקשת להבין את השבירה כמעשה אלטרואיסטי למען הכלל, אך השיר מתאר יוזמה אקטיבית למען העצמי. וראוי לשים לב שההתנגדות והלעג למעשיה של ה"משוגעת", של האישה שאינה הולכת בתלם, מתעוררת בסביבה התרבותית והמגדרית הקרובה, לכאורה זו שצריכה לתמוך במעשה ובאישה המחוללת את השינוי בחייה. ברם, הסביבה התרבותית (ואולי המשפחתית) הקרובה היא המגדירה כמשוגעת את האישה החורגת מן הכללים החברתיים, ואף מזהירה שהמעשה יוציאה מן הכלל, והיא תושלך מ"הבית", כחסרת זכויות, מכיוון שהבית אינו שייך לה כלל (זו היא ששייכת לו, כלואה בו). אלא שבקשת השינוי היא צנועה. זו לא בקשב להתנער מרקעה התרבותי ולהשליך הכול מאחוריה:  "כַּמָּה מְעַט בִּקְּשָׁה בְּחַיֶּיהָ/ חֶדֶר עִם אֲוִיר/כְּנַף צִפּוֹר".

ראשיתה של יוזמה חברתית ופוליטית נובעת מצורך פנימי-אישי, לכאורה "אגואיסטי" ולא מתחשב בדעת האחרים או דעת ה"כלל". בפועל ראשית השינוי הנדרש הוא "אצלנו", אם אנו רוצים לקרב את האחר. במקום למחות ולהתריס בגלוי כלפי "האחר", השיר – ושירים נוספים – מציע לצאת מן ההסתגרות והמחנק של ארבע הקירות ולהיפתח אל העולם כדי שהעולם יבוא אצלך ויקבלך. אין פירוש הדבר שעליך לוותר על היקר לך. אינך צריך להשליך את מטעניך התרבותיים וליצור אצלך ריק, חלילה, כדי לקלוט ולספוג מעולמותיהם של האחרים.

דומני שזוהי ההבנה הבוגרת והבשלה, אולי מאוחרת יחסית בזמן, המכירה במורכבות היחסים הבין-עדתיים, כמו גם המגדריים. אין משמעות הדבר שעבר זמנה של המחאה כנגד האפליה של המזרחיים ושל המאבק הפמיניסטי של נשים מזרחיות, נהפוך הוא, כלי המאבק צריכים להתחלף, המאבק נעשה חכם יותר, קול המחאה וההתרסה הנשי אינו צועק, הוא נעשה מעודן ורך יותר. הוא הופך מקריאת תגר בוטה להכרזה גאה על קיומך, מקומך ועל זכותך להישמע, ועל ידי כך להשפיע, בלי לשנות את מהותך:

עֲדִינָה טוֹפֶפֶת עַל עִקְבֵי נַעֲלֶיהָ
בַּעֲדִינוּת
רַק קוֹל נְקִישׁוֹת עֲקֵבֶיהָ נִשְׁמָע
וְהִיא מַמָּשׁ נֶהֱנֵית
מַרְגִּישָׁה שֶׁהִיא מַשְׁאִירָה אֵיזֶה חוֹתָם עַל הָעוֹלָם.

ויפה עמד על כך אריאל זינדר ("חותם על העולם", בעקבות ספרה של ויקי שירן שוברת קיר, "מקום לשירה", 2005): " יש בשירים הללו אזהרה מפני פנייה חד-כיוונית כזו של השירה אל מאזיניה… יש לתת להם ללחוש ולגמגם ולנשום, רק לא לצעוק". ואכן, כבר בשיר הפותח את הספר ("שפיות דעתה"), המשלב וממזג בתוכו את המשוררת "הדוברת", כנציגת נשים מזרחיות אחרות, נשמע צלול וברור הקול הפנימי, המזהיר את המשוררת שבנשמתה לשמור על "איזונים ובלמים" (ואזהרה שלא תלך שבי אחר אשליית השירה): "הִזְהַרְתִּי אֶת שְׁפִיּוּת דַּעְתָּהּ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ כְּדֶרֶךְ הַפְּתָיּוֹת… שֶׁלֹּא תַּפְרִיחַ כְּמוֹ תָּמִיד יוֹנִים מְשׁוֹרְרוֹת…הֲיִי זְהִירָה".

גם המחאה כנגד הדומיננטיות האשכנזית אינה ישירה ובוטה. היא משתקפת למשל דרך ביקורת על כניעתו והתבטלותו של דור ההורים המזרחיים, מחד ועל הנכונות של הדור השני למחוק את עברם המפואר ותרבותם העשירה של הוריהם, מאידך, כדי לאמץ את התרבות המערבית ואורח החיים האשכנזי. היא גם לא נמנעת מלספר, ולהצטער, כי כך נהגה היא עצמה בצעירותה, בדומה לחבריה, כשלעגה לאביה שהתעקש לדבוק בתרבותו (ובמובן מסוים דווקא האב הוא המורד, מתעקש לשמור בגאון על ערש תרבותו, למרות השפלתו בשל כך).

באיחור רב, השירים משקפים את התפכחותה של ויקי, ובהתאם ניכר בהם עצב רב על גורלו של דור המהגרים מארצות ערב, כדוגמת הוריה, לצד רגש אשמה והכאה על חטא, על הפניית העורף שלה, של בני המהגרים להוריהם. כך בשירים "באמת התורה, מבכיא" ו"שיר עצוב מבכיא", ההתחשבנות עם האב קשה ומכאיבה לשני הצדדים, בייחוד בשיר הראשון, שיש בו הכל מכל, החל מעימות בגיל נעורים, דרך תחושה של שבר ואי השלמה המלווים אותה, על חייה שלה, המהולה ברצון לפיוס בזמן מאוחר להתרחשות המתוארת:

"אֲנִי הוֹלֶכֶת וְרָצָה מִמֶּנוּ

הוֹלֶכֶת וּמִתְקָרֶבֶת

הוֹלֶכֶת וּמִתְרַחֶקֶת

יַלְדָּה קְטַנָּה

תְּלוּיָה

שָׁנִים

עַל מְטֻטֶּלֶת שְׁבוּרָה".

אמנם ראוי לציין כי תופעות דומות התרחשו אצלנו, בני העולים האשכנזים: ביקשנו לאמץ את ה"צבריות" והישראליות, ורצינו למחוק את ה"גלותיות", ולכן התביישנו בהורינו החבולים מטראומת ההגירה, ועוד יותר מטראומת השואה, שגם אותה ביקשנו לדחוק ולהדחיק. צא ולמד שהפער ה"מנטאלי" בין מזרח למערב אולי אינו כה גדול כמו שלמדונו להאמין בעיקר – לא רק – גורמי הממסד האשכנזי, שפעלו לשמר ואף להעצים את הפערים.

אבל ראוי לחדד, כפי שעושה ויקי, גם את ההבדלים. ביניהם – העובדה שעבור בני הדור שלה, בהיותם ילדים, המהגרים בני אירופה היו "מודל" לחיקוי, שהיה בו משום התבטלות ממנה הם התפכחו שנים מאוחר יותר. שנית, שבניגוד להם, העולים מאירופה לא נדרשו לצאת נגד תרבות המערב הדומיננטית (גם אם רבים מעמנו התביישו לדבר בשפתם, בוודאי שלא רצינו לדבר יידיש) מאחר שהיו חלק ממנה. כך בשיר "זיכרון מצחיק", שאינו מצחיק כלל, ניכרות אותן בושה והתבטלות:

"… , מִמָּתַי לָעֲרָבִים
יֵשׁ סִפְרוּתִית מִלְּבַד יָא-חַבִּיבִּי אִי-אִי-אִי
חֲצִי שָׁעָה יָא-חַבִּיבִּי בַּגָּרוֹן.
הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה, בִּמְלֹא הָרְצִינוּת, הוּא
אַבָּא שֶׁלִּי..

אֲנִי לֹא אֲשֵׁמָה שֶׁלָּעַגְתִּי לוֹ יַחַד עִם חַבְרוֹתַי

מִכִּתָּה וָי"ו שְׁלִישִׁית, שַׂמְתִּי אֶצְבַּע עַל הָרַקָּה

סוֹבַבְתִּי וְצָחַקְתִּי טְרָלָלָה, אֵיזֶה טְרָלָלָה.

אֶצְלָן בְּבַיִת הָיָה כָּזֶה כֵּיף, שָׁתוּ תֵּה עִם הָמוֹן סֻכָּר

וְלֹא קָפֶה מַר, דִּבְּרוּ יִידִישׁ, שָׁמְעוּ קוֹל יִשְׂרָאֵל בְּעִבְרִית

הָלְכוּ בְּמִכְנְסֵי חָאקִי קְצָרִים וְחֻלְצָה בַּחוּץ

וְלֹא בְּמִכְנְסֵי קְלוֹשׁ אֲרֻכִּים וְחֻלְצָה בִּפְנִים.

הָיִיתִי מַמָּשׁ בַּת בַּיִת אֵצֶל חַבְרוֹתַי וְאָבִי לֹא הֵבִין

לָמָּה שָׂמַחְתִּי כְּשֶׁלְּפֶתַע שְׂעָרוֹ הִלְבִּין…"

לצד זאת, ויקי אינה מטאטאת מתחת לשטיח את "חטאיהם" של האבות ובעיקר היא באה בחשבון עם הפטריארכאליות המזרחית, עם יחסם השוביניסטי של הגברים לנשותיהם ולבנותיהם. וכשם שמאבקה של ויקי היה כנגד דומיננטיות אשכנזית ותיקון העוול למזרחיים,  שיריה הם פמיניסטיים, המבקשים את שחרור הנשים המזרחיות מהשליטה הפטריארכאלית של גברים, כאביה, שנותרו "ללא כיסוי" ונטולי כוחות, משעה שאיבדו את המעמד שהיה להם בארצות מוצאם.

שתי תמות המחאה – הפמיניסטית והמגדרית – מתאחדות בשורה ארוכה של שירים  המספרים את סיפוריהם האישיים של נשים מזרחיות. זוהי שירת המחאה במיטבה, שכוחה בקרבה ובאמפתיה שהיא יוצרת לדמויות האנושיות האמיתיות. בשפת שירה פואטית  מרגשת, אנו נחשפים לחייהן הקשים, התמודדותן וגורלן, ובכלל זה – מותן. כך בשיר "דבורים מרחפות בכל החדר": "אֵיךְ זֶה הִתְחִיל אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת הָאֲבֵלִים, מִן הָרֵימָטִיזְם שֶׁל הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה? לֹא, עוֹנֶה בְּנָהּ, זֶה הִתְחִיל לִפְנֵי עֶשְׁרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מִן הָרְצָפוֹת שֶׁכָּל הַחַיִים שָׁטְפָה").

אוסף נשים זה, והפירוט המכוון של שמותיהן, שחלקם מזרחיים וחלקם אירופאים (ומיעוטן  עבריים), מאפשר ללמד על הפסיפס הנשי המזרחי, שויקי ביקשה לשמש להן לפה, לשמרן בזיכרון של כל קורא, קרי בזיכרון הקולקטיבי, וכמובן להיאבק על זכויותיהן. בצדק ציין אלמוג בהר (במאמר "שפופה תדיר על גדות ביבים, שולה פרחים", הארץ, 2005):  "שירן אספה גיבורות, נשים שהן גם חזקות גם מתפרקות, נשים לא שלמות, נשים לפני או אחרי מרידות, נשים של "שוליים", יצאניות ופועלות, נשים מבוגרות אבל ילדותיות, וילדות בוגרות… אולי פגשה אותן בחייה, אולי המציאה, אולי הכליאה בין אלו לאלו". יש בנשים אלה גם שיקוף של המשוררת עצמה, השמורה בזיכרון האישי של מכריה ומוקירה הרבים (לכן ראוי לציין כי הזיכרון הפך לקולקטיבי) כאישה יוצאת דופן, מורכבת, חזקה, מורדת במוסכמות, ומשפיעה. ומאידך, למיטב ידיעתי האישית, רגישה, לא חסינה מפגיעה, ורכה.

קו ישר מתוח מהשירים על נשים אלה, דרך השירים שבהם ויקי עצמה משתתפת ומתעמתת עם "עברה", ומעל לכל עם אביה, ועד לשירים האישיים על עצמה, כבוגרת הפמיניסטית שהשיגה את שחרורה שלה עצמה.

במקרה שלפנינו השחרור מתחיל כבר במרד נעורים, בבית, מרד המחייב תעצומות נפש ואומץ, כאמור אלה ניכרים בייחוד בשני השירים המתארים את יחסיה עם אביה, שבשניהם היא ניצבת מעליו כמנצחת, כשתבוסתו של האב גובה מחיר רגשי גם מהמנצחת, אף אם לא באותו רגע, שיש בו מידה של עיוורון נעורים, אולי גם שכרון חושים. השחרור שממלא אותה כוח ברבות הימים ימלאה במסקנות בוגרות בדבר הצורך בזהירות ובשמירה על איזונים נפשיים, שצוינו כבר בשיר הפותח, "שפיות דעתה". אך עתה ניתן למצוא בשיר זה גם ארמז ליחסיה האמביוולנטיים עם אביה: לזיכרון עולה שירו של נתן אלתרמן שביקש מבתו המשוררת, תרצה אתר: "שמרי נפשך", ושיר תשובתה של אתר "שיר הנשמרת". והלא ויקי מספרת שגם אביה כתב שירה, שלא זכתה להצלחה, ובמקום להגן עליה הוא לועג לה ואינו מביע תמיכה בשירתה, כפי שעולה מהשיר "שיר עצוב, מבכיא:

…שִׁירִים לִכְתֹּב אֲנִי כּוֹתֵב אָמַר אַבָּא שֶׁלִּי…

…הָעָם שֶׁלִּי לֹא קוֹרֵא שִׁירָה, הָעָם שֶׁלִּי לֹא אוֹהֵב אוֹתִי…

…לְכִי לְכִי כִּתְבִי שִׁירִים

פִּסּוֹת שֶׁל יֹפִי

הָעָם שֶׁלְּךָ יֹאהַב אוֹתְךָ יִקֹּד קִדָּה

אֲנִי אֵשֵׁב בְּתוֹךְ הַוֶּרֶד

וַאֲחַכֶּה לְךָ יַקִּירָה

רֵיחָנִי

כְּנִבְלַת כֶּלֶב…

[1]לוחמת חברתית למען זכויות אזרח, נשים, ובכלל זה נשים מזרחיות, ממקימות "הקשת המזרחית", עסקה בכתיבה אקדמאית פובליציסטית, שירה ותסריטים, במאית סרטים דוקומנטריים, קרימינולוגית, ואם שכחתי משהו הרי זה ב"אשמת" עיסוקיה המרובים ומכיוון שהייתי ועודי שבוי בקסמה.

[2]תכונות אלה הן המאפיינות את ויקי עצמה, הלוחמת והמשוררת, ועל כך יכולים להעיד מכריה וחבריה, גם אלה שפעלו לצידה במאבקם לשינוי חברתי, ב"קשת המזרחית" ומחוץ לה.

מודעות פרסומת