שגיא אלנקוה

שגיא אלנקוה

תכתובת

הפייסבוק הוּא

חֵיק הַטֶּבַע הֶחָדָשׁ.

אָדָם נִמְצָא עִם עַצְמוֹ

מַקְשִׁיב לִשְׁלוּחָה שֶׁל עַצְמוֹ

שֶׁתַּפְקִידָהּ לְדַבֵּר

וּלְבַדֵּר

אֶת

הָאָדָם

עַצְמוֹ.

בְּחֵיק הָעֵצִים

מַאֲזִין לְרִשְׁרוּשׁ הֶעָלִים

לְצִיּוּץ הַצִּפֳּרִים.

כְּשֶׁהֶעָלִים מְכַסִּים אֶת

פָּנָיו.

כְּשֶׁהַצִּפֳּרִים הֵן בְּתוֹךְ

אָזְנָיו.

כְּשֶׁהָעֵצִים, גִּזְעֵיהֶם נִמְשָׁכִים

מִתּוֹךְ עֵינָיו,

מַאֲרִיכִים אֶת אִישׁוֹנָיו.

אָדָם הוּא מַמָּשׁ מְכוֹנָה,

מִשּׁוּם שֶׁהוּא אָדָם הוּא אָדָם

הוּא אָדָם,

וְהַתָּוִים,

וּמַנְגִּינוֹת מְתֻכְנָתוֹת,

מַרְחִיבִים אֶת הַמֶּרְחָב

הַפְּנִימִי הַמְּצֻמְצָם

שֶׁמִּתּוֹכוֹ הוּא יוֹצֵא.

אֲנִי שׁוֹכֵחַ אֶת הָאוֹר

דּוֹלֵק

בְּאוֹר יוֹם,

מוּדָע לַכָּךְ

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הִיא מְכוֹנָה

יְרוּקָה גְּדוֹלָה

שֶׁהַשָּׁמַיִם הֵם גַּלְגַּל

גָּדוֹל מִסְתּוֹבֵב

אֲדַמְדַּם שֶׁמַּקְרִין לָעַיִן

הָאֱנוֹשִׁית צֶבַע כְּחַלְחַל.

 

השיר מתאר את ההשפעה של עידן התקשורת האלקטרונית והרשתות החברתיות על האדם.

מהבחינה הזאת המשורר משמש לנו כמין נייר לקמוס שמודד את מצב החברה. אם בעבר אנשים היו הולכים אל הטבע לשם בילוי זמן או התחברות עם האחר, אם זה הנוף או השלווה או השקט או אפילו החי או הצומח, והיו עושים זאת כדרך של התבודדות או של חיברות עם אנשים אחרים דומים, הרי היום האדם מבלה את זמנו מול הפייסבוק:

הַפֵיסְבּוּק הוּא

חֵיק הַטֶּבַע הֶחָדָשׁ.

אלא שמול הפייסבוק אין האנשים מקבלים את הנוף או את הטבע שרצו וגם לא את החיברות אל האנשים האחרים. הפייסבוק גורם לאדם להיות מנוכר וזר לאחרים ולסביבה הרגועה שהיתה אמורה להיות טבעית להם:

אָדָם נִמְצָא עִם עַצְמוֹ

מַקְשִׁיב לִשְׁלוּחָה שֶׁל עַצְמוֹ

שֶׁתַּפְקִידָהּ לְדַבֵּר

וּלְבַדֵּר

אֶת

הָאָדָם

עַצְמוֹ.

הפייסבוק גורם לתופעה שבה האדם מתחבר רק אל עצמו, כסוג של אוננות, אשר מאפשרת את הבידור העצמוני אבל לא את הקשר הרגשי אל אדם נוסף.

כשאדם יושב מול הפייסבוק הוא נמצא עם עצמו – מבודד מבחינה פיזית, לא פוגש אנשים באופן אמיתי אלא נפגש רק וירטואלית.

הוא מקשיב לשלוחה של עצמו – כי הוא מנוכר ומנותק מכל מגוון אופני הקשר והתקשורת  הטבעיים שפועלים בין בני אדם במפגש אמיתי. הוא לא עצמו ממש אלא שלוחה, חיבור מרוחק וחלקי, עם עצמו. שלוחה זו – שהיא המחשב משמשת תחליף בכל הקשור להעסקה עצמית, לדיבור ובידור: "שְׁלוּחָה שֶׁל עַצְמוֹ שֶׁתַּפְקִידָהּ לְדַבֵּר וּלְבַדֵּר אֶת הָאָדָם עַצְמוֹ".

זאת בשעה שבעולם האמיתי "תפקיד" האדם הוא לדבר, ולבדר ולהתבדר, מתקיימים חברותא באמצעות שורה של "כלי" גוף: שפה, גוף, מפגשי עיניים, ריחות וצלילים. ואילו ברשת החברתית, הקשר מתקיים רק באמצעות "דיבור" ממוכן, לא חי ופנים אל פנים, וכדי שלא ישעמם, צריך שהדיבור יהיה מבדר. לא מתאפשר מצב של שני אנשים, ידידים, שפשוט נמצאים זה עם זה  גם אם הם משתעממים יחד.

כל זה לעומת חיק הטבע שהאדם כבר לא מגיע אליו:

בְּחֵיק הָעֵצִים

מַאֲזִין לְרִשְׁרוּשׁ הֶעָלִים

לְצִיּוּץ הַצִּפֳּרִים.

כְּשֶׁהֶעָלִים מְכַסִּים אֶת

פָּנָיו.

בחיק הטבע מתקיימים מלוא החושים של האדם: הוא מאזין ושומע את ציוץ הצפרים, הוא שומע את רשרוש העלים וחש ומרגיש אותם מכסים את פניו.

אבל הפייסבוק הוא חיק הטבע החדש ולכן התיאור של הטבע הוא אירוני מלאכותי, מדומיין ובשל האמצעים הטכניים הטבע כביכול אינו סביבנו אלא חודר לתוכנו, לאזנינו ,עינינו):  יש כאן תאור אירוני של הפייסבוק כי בו מתקיים הכל בתוך נפשו של האדם. זאת לא אינטראקציה עם החוץ אלא:

כְּשֶׁהַצִּפֳּרִים הֵן בְּתוֹךְ

אָזְנָיו.

כְּשֶׁהָעֵצִים, גִּזְעֵיהֶם נִמְשָׁכִים

מִתּוֹךְ עֵינָיו,

מַאֲרִיכִים אֶת אִישׁוֹנָיו.

אלה הם ציורים פנימיים, דמיוניים, של מה שקיים אצל אדם מול הפייסבוק , הצפורים הן בתוך אוזניו והעצים נמשכים מתוך עיניו ומפעילים אותו פיזית: מאריכים את אישוניו.

המצב הטכני, הממוחשב, מביא את האדם לחד ממדיות. האדם הוא מכונה, חסר רגש. הוא לא האזניים, הוא לא העיניים או האישונים, הוא אדם מכונה, כל המודעות שלו ממוקדת באספקט חד ממדי של קיומו, היישות המתפקדת במישור הוירטואלי:

אָדָם הוּא מַמָּשׁ מְכוֹנָה,

מִשּׁוּם שֶׁהוּא אָדָם הוּא אָדָם

הוּא אָדָם,

הצלילים אינם צלילים ורעשי הסביבה אינם אלא CANNED MUSIC – מוסיקה מתוכנתת. האדם הצטמצם להיות כלוא במרחב פנימי והמוסיקה הזאת ממלאת את המרחב הפנימי המצומצם מתוכו הוא יוצא ובתוך הסביבה המלאכותית שנוצרה, האדם יושב מנותק מכל העולם כם תאורה מלאכותית, עד שאינו יודע להבחין או יום או אם לילה בחוץ.

השהייה בתוך המציאות המנוכרת, המלאכותית והמצומצמת, גורמת לו להתחיל לתפוש את הטבע כשלוחה של המציאות המכנית שבה הוא שרוי תוך כדי ציור מקורי, עשיר:

מוּדָע לַכָּךְ

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הִיא מְכוֹנָה

יְרוּקָה גְּדוֹלָה

שֶׁהַשָּׁמַיִם הֵם גַּלְגַּל

גָּדוֹל מִסְתּוֹבֵב

אֲדַמְדַּם שֶׁמַּקְרִין לָעַיִן

הָאֱנוֹשִׁית צֶבַע כְּחַלְחַל.

בעידן המחשב האינטרנט, ובייחוד הפייסבוק הרב תכליתי/רב מימדי[1], גוברת הסכנה לבלבול בין העולם האמיתי לעולם המדומיין, כשהיוצרות מתחלפים בין מה שאמיתי למה שמדומיין, השיר אף רומז שאנו מאבדים את הבנת טבעו האמיתי של העולם והטבע, שחל אובדן הקשר הבלתי אמצעי הקדום עמו, בגלל שהחושים שועבדו למכונה, עד שהם נראים שווי ערך – עולם הטבע ו"עולם המכונה". אך מאופן הבאת הדברים ניכר שהדובר מודע, מבין ומזהה את ההבדל (מוּדָע לַכָּךְ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הִיא מְכוֹנָה…)). כך שהניתוק שלו מהמציאות אינו מלא. אך על מי הוא מדבר בשיר? – תשומת לב שהשיר  פותח וממשיך ברובו לעסוק בעולם מחוץ לדובר בו אין לו כביכול תפקיד – השימוש הוא בגוף שלישי בחלק הארי של השיר, כשהוא מנתח תופעה, כביכול מתוך התבוננות "אובייקטיבית, מהצד". האם זוהי ביקורת והצבעה על שלילה שבמצב החדש? או קבלתו על חסרונותיו ויתרונותיו? ייתכן שמענה מסוים קיים  במשפט: "אָדָם הוּא מַמָּשׁ מְכוֹנָה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא אָדָם הוּא אָדָם הוּא אָדָם", הצורך לשוב כמנטרה על כך ש"האדם הוא אדם" יכולה לרמז על תחושת מצוקה על אובדן צלם אנוש כשהמנטרה נועדה לחיזוק עצמי ושכנוע פנימי, ולכן מרגע זה מתגנבת ללב האפשרות שמלכתחילה הדובר מתכוון לעצמו, לא "גם לעצמו", בדומה לאחרים במצב זה, אלא קודם כל לעצמו,

באותו משפט יש לכאורה סתירה, בין מצבו כמכונה למצבו האנושי, אך למעשה בגלל המחשב (לא רק הפייסבוק שהוא אולי מקרה קיצון) גם הולך ונוצר "אדם חדש" לא לגמרי אנושי  אלא שלוחה, חלק ממכונה.

תיאור המתרחש ב"שלוחה" עדיין אינו ריאליסטי, יש בו יסוד עתידני גם אם כבר לא רחוק, כמי שמצוי במעין "מעבדה" עתידנית מתקיימים ניסויים, המאפשרים תופעות של "חיק הטבע" המדומיין החודר לתוך גופו כמו בסיוט אך התיאור אינו מסויט.  יש בו אפילו יתרון –  הדבר גם מעשיר אותו ואת יכולותיו? החיבור הזה, היווצרות הסינטזה/הסמביוזה  "מַרְחִיבִים אֶת הַמֶּרְחָב הַפְּנִימִי הַמְּצֻמְצָם שֶׁמִּתּוֹכוֹ הוּא יוֹצֵא"

אפשר שלצד הביקורת המסוימת, על הפיכת האדם לשלוחה של המחשב, השיר מבטא דווקא חשש לצאת מחדש אל העולם האמיתי. כי אם אין הבדל בין העולם המדומיין לאמיתי, והמדומיין משרה ביטחון ויכולות חדשות (בשל יכולתו לקיים

אינטגרציה ואסימילציה עם המכונה/המחשב) אזי אין צורך לצאת החוצה, אל  מקום מסתורי מוזר, ובעצם מפחיד, שהופך את "הַשֶּׁמֶשׁ הִיא מְכוֹנָה ירּקָה גְּדוֹלָה" ו"הַשָּׁמַיִם הֵם גַּלְגַּל גָּדוֹל מִסְתּוֹבֵב אֲדַמְדַּם…מַּקְרִין לָעַיִן הָאֱנוֹשִׁית צֶבַע כְּחַלְחַל".

[1]הפייסבוק מאפשר ריבוי פונקציות וממדים, לא רק "דיבור"/צ'טים, התכתבות או  דיונים רבי משתתפים, הוא מאפשר לעלות יצירות לסוגיהן, לשמוע דרכו מוסיקה,  מוסיקה ולבנות לעצמך וסביבך דמות עצמית שלמה, מומצאת או אמיתית בחלקה, עם ביוגרפיה ובכלל לנהל כביכול "חיים" שלמים במחשב)

מודעות פרסומת