צדוק עלון

 

                 בשתי ידיים

אָחַזְתִּי

בְּבַקְבּוּק הֶחָלָב שֶׁמִּמֶּנּוּ יָנַקְתִּי

בַּצַּעֲצוּעַ

בְּכִידוֹן הָאוֹפַנַּיִם

בְּהֶגֶה הַמְּכוֹנִית

בִּכְלִי הַיְרִי

אָחַזְתִּי

אֶת מָתְנֵי נַעֲרָתִי

וּבְבַקְבּוּק הֶחָלָב

שמִמֶּנּוּ יָנְקוּ יַלְדוֹתַי

אָחַזְתִּי

בְּמִסְעַד הַכִּסֵּא בַּמָּטוֹס

וּבְבִרְכַת הַדֶּרֶךְ

וּבְיָדַיִם שְׁתַּיִם

אָחַזְתִּי אֶת יַלְדוֹתַי

אֶת יַלְדוּתָן

וְאֶת יַלְדוּתִי

אָחַזְתִּי אֶת הַלַּיְלָה

אֶת הַקֻּלְמוֹס

אָחַזְתִּי בְּיָדָהּ שֶׁל אִשְׁתִּי

ואָחַזְתִּי אֶת יָדַי

בִּשְׁתֵּי יָדַי

אָחַזְתִּי אֶת הַזִּכָּרוֹן

וְאָחַזְתִּי בְּחָזְקָה בְּכַף יָדוֹ שֶׁל יֶלֶד זָר

שֶׁהוֹשִׁיט לִי יָד

כְּשֶׁהִתְעַלַּפְתִּי בָּרְחוֹב.

 

השיר מתאר תולדות חיים שלמים של הדובר, מינקותו ועד זיקנתו. ובתוך כך מתקיימת התפצלות למעגלים מקבילים נוספים ומשלימים. מאחר שלא כל אירועי חייו ומעשיו מתוארים באופן ליניארי. אין רק התפתחות מהעבר להווה. יש  גם דברים המלווים את חייו. בייחוד סביר להניח שהאחיזה בקולמוס היא ממושכת ומלווה את האירועים האחרים.

בשיר מתקיימת כפילות מסויימת של פשט – שבו התאורים של האחיזה בידיים הם מעשיים וטכניים ושל דרש שבו מתקיים רובד נוסף של היאחזות בקיים וחוסר רצון לשחרר על מנת להמשיך הלאה. רובד זה מתקיים בשיאו בבית האחרון שבו הדובר תופש את ידו של הילד שהושיט לו אותה כשהוא התעלף. הילד הושיט לו יד והדובר אינו שש לשחרר את היד הזאת, כי מאחוריה מתקיימים בעצם חייו של הדובר (באופן סמלי ולא רק סמלי)

הבית הראשון כולל את חלק חייו הראשון כצעיר החל מינקותו ועד הצבא. תשומת לב שבחלק זה האחיזה היא בחפצים מעניקי ביטחון קיומי מחד וחיזוק לתחושת גבריות מאידך, חפצים שהם הרחבה של הגבריות. הדובר  מתאר דברים שהם יקרים ומשמעותיים עבורו, כאשר הקשר איתם נעשה דרך הידיים. הוא נותן פריסה של מצבי, חוויות וקשרים לאהובים, דרך זוית הראיה של אחיזת הידיים. תחילה הוא מתאר את האחיזה בבקבוק. מצד אחד דרך בקבוק החלב ישנו צורך קיומי של הדובר- התינוק לאכול. אבל האחיזה בבקבוק מסמלת את אי הרצון לשחרר את הבקבוק ולגדול. האחיזה בשתי הידיים בצעצועים מסמלת רכושנות ילדית, אבל האחיזה בכלי הירי מסיטה את הקורא באופן פתאומי למקום אחר. הדובר כבר אינו ילד שמסרב לגדול ונאחז בצעצועיו אלא הוא באחת הפך להיות חייל שמחזיק כלי נשק בידיים שעד כה אחזו צעצועים, הידיים שהיו עד כה תמימות.

במלים אחרות, הדובר  מתאר את חלוף הזמן של תהליך ההתבגרות שלו, על פי מה שאחז וקשר אליו כשכל מה שאחז בו אפיין את מהותו באותו הגיל.

כתינוק – הבקבוק

כילד – הצעצוע

כנער – האופניים

כמתבגר – המכונית

הבוגר וחייל – כלי הירי

בבית השני יש מעין "דילוג". הוא פותח בבגרות וביטחון מיני "צעיר" (סביר שעוסק ביחסיו עם מי שהופכת לרעייתו), ומסיים בבגרות הכרוכה באחריות ודאגה שבהורות/אבהות ובתוך כך מצביע מהו האלמנט החשוב ביותר והיציב של חיינו הבוגרים – זוגיות והורות.

אָחַזְתִּי

אֶת מָתְנֵי נַעֲרָתִי

וּבְבַקְבּוּק הֶחָלָב

שמִמֶּנּוּ יָנְקוּ יַלְדוֹתַי

במקום הזה אולי יכול היה להסתיים השיר שכן הוא סיים פרק במעגל החיים, אבל הדובר עושה תפנית פתאומית בבית השלישי לכיוון לא צפוי ומספר על אחיזות נוספות, לכאורה לא רלוונטיות לסמבוליות של מעגל החיים, למעשה הן מעמיקות אותו:

אָחַזְתִּי

בְּמִסְעַד הַכִּסֵּא בַּמָּטוֹס

וּבְבִרְכַת הַדֶּרֶךְ

יש בבית הזה, אולי,  תיאור של חשש מפני הלא נודע, והדרשות ל"ברכת הדרך" – קרי לאמונה ולמסורת לשם בטחון. אבל הטיסה היא גם חלק מחייו, היא גם התברגנות, יציאה לחו"ל, אל העולם הגדול, אינה  מעשה בלתי שגרתי עבור אדם סביר!. תלוי במצבו הכלכלי ובנכונות שהיא אלמנטארית עבור האדם המודרני והבורגני. ואכן כל תיאור חייו של הדובר בשיר אינם שונים משל רבים, אלה לא חיי משורר מתוארים כאן, מלבד העובדה הלא מרכזית  והנמסרת באופן אגבי – גם אם היא נראית למשוררים אחרים חשובה – של האחיזה בקולמוס בשעת לילה, ובמשתמע ששעות היום נועד לחיי שגרה לא יצירתיים.     

הטיסה עשויה להצביע על עלייה מתוך מעגל החיים אל מעשה לא שגרתי. אבל גם הוא גורם לדובר לאחוז בשתי ידיו את מסעד הכסא – (האם מתוך פחד הטיסה? האם בגלל ההתרגשות של החוויה?) ואת בנותיו (האם היו איתו באותה טיסה? האם מדבר על אירוע אחר? האם מצביע על האחריות שלקח על עצמו בגידול שלהן ושהוא מסרב לשחרר אותה וגם אותן? ואולי הן השתקפות של ילדותו הוא שהוא מסרב לשחרר ואוחז בשתי ידיו?)

ומן הטיסה נוחת הדובר אל קרקע המציאות ואל האחיזה שלו בקולמוס שבו הוא כותב בלילה.

ואז:

אָחַזְתִּי בְּיָדָהּ שֶׁל אִשְׁתִּי

ואָחַזְתִּי אֶת יָדַי

בִּשְׁתֵּי יָדַי

הוא מביע את האהבה והקשר שלו אל אשתו, ואל היכולת שלו להיות קשור. "לאחוז בשתי ידיים" מביע רצון רב לאמץ ולקשור, לקבל.

האחיזה בידי אשתו אחרי האחיזה בילדות יכולה ללמד הן על סדרי עדיפות חדשים בו מרכז האהבה מוסט מבת הזוג לילדות והן על השלמת מעגל נוסף שאינו נאמר כלל בפירוש- לאחר פריחת הילדים מהקן ההורים המבוגרים/מזדקנים אוחזים ונאחזים זה בזה, מוצאים שוב זה בזה את מרכז חייהם, אך הנה גם – הוא אומר – שהוא נאחז בעצמו בשתי ידיו. שוב אינו אוחז בילדותיו. עליו להקדיש את חייו לעצמו . זכרונות העבר הופכים למושא התרפקות והיאחזות חשוב. האם יש סימן מובהק מזה לזקנתנו? והאם יש סימן מובהק יותר מחולשת הגוף? ההתעלפות וההסתמכות על ילד זר היא תוצאה של חולשה, חוסר אונים. וכך נסגר מעגל. כמעט. חסר רק תיאור המוות אך הוא כבר מרחף במפנה נוסף ודרמטי:

וְאָחַזְתִּי בְּחָזְקָה בְּכַף יָדוֹ שֶׁל יֶלֶד זָר

שֶׁהוֹשִׁיט לִי יָד

כְּשֶׁהִתְעַלַּפְתִּי בָּרְחוֹב.

וכפי שנאמר בראשית הרשימה, בשורות האחרונות הוא מתאר רבדים שונים של משמעות האחיזה:  הוא  מתאר כיצד כאשר התעלף ברחוב אחז בידו של ילד. ידוע, שכאשר אדם נמצא במצב בריאותי מאיים ומפחיד (אחרי תאונה או התקף לב, למשל), הוא נאחז בכל דבר שהוא יכול. נשאלת השאלה מיהו הילד שהוא נאחז בו? האם הוא ילד מזדמן ברחוב? האם זה הוא עצמו, דמותו- שעולה לפניו כאשר הוא מתעלף והוא נאחז בה? האם הוא נאחז בידו של הילד, כי כאשר התעלף כף ידו התהדקה ולא היתה מסוגלת לשחרר?