עפרה שלו

                                                       ליוסי

נִפְרָד                                                                   

אִישׁ נִפְרָד מֵחַיָּיו.

נְשִׁימוֹת מִתְרַחֲקוֹת זוֹ מִזּוֹ

נִפְרָמוֹת מִן הַגּוּף.

נִפְרָד מִגּוֹן עוֹרוֹ,

צֶבַע נִמְהָל בְּצֶבַע אַחֵר,

מִתְכַּסֶּה בִּצְלָלִים שֶׁל עוֹלָם חָדָשׁ.

אִישׁ נִפְרָד מֵאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ,

מִקּוֹלוֹ,

מִתְּנוּעַת אֵיבָרָיו.

חַדְרוֹ פָּרוּץ, אֲרִיג חַיָּיו

נִפְרָם לְעֵינֵי כֹּל וְאֵין

בְּפִיו מִלַּת פְּרִידָה.

לְעוֹלָם לֹא נֵדַע

אִם יָדַע

שֶׁבַּבֹּקֶר יוּטַח הַיּוֹרֶה

וְיַפְרִיד

בֵּין שָׁמַיִם לְאֶרֶץ,

בֵּין עוֹלָם לְעוֹלָם,

בֵּין אָדָם לְחַיָּיו.

השיר מדבר באופן פשוט על המשמעות והמהות של המוות, של הפרידה מהחיים. האמצעים שבהם משרטט השיר את הפרידה גם הם פשוטים ולא דרמטיים:

נְשִׁימוֹת מִתְרַחֲקוֹת זוֹ מִזּוֹ

נִפְרָמוֹת מִן הַגּוּף.

תיאור הגסיסה כפרידה מן החיים, מופיע פעמיים בשיר כ"פרימה", מונח הלקוח מ"עולם הבגד", במשמעות של התרת תפר בבגד, או פרימת חוטי האריג עצמו. ראוי לציין כי בניגוד ל"קריעה" של הבגד, פעולה שיש בה מן הפתאומי והחד, ואולי אף בבחינת אקט אלים, הפרימה היא הדרגתית, ממושכת, ויש בה אפילו מן העידון והרכות, יחסית. התפר הנפרם – החוט המחבר של חלקי הבגד, או החוט המרכיב את האריג עצמו – מסמל את "חוט החיים" שנפרם. וספציפית בשיר – זהו "חוט הנשימות" הנפרמות מהגוף, משל היה הגוף בגד. אך בשעה שתפקיד הבגד הוא לעטוף ולשמור על הגוף, ואף להסתירו, כאן הבגד הוא הגוף, ולכן הפרימה מביאה להסרת "הבגד-הגוף" וחושפת, ואולי אף משחררת, את הנשמה עליה הגן "הבגד-הגוף.

הנשימות הכרחיות לקיום הפיסי, ולכן הן סמל פשוט, בסיסי, להמשך חיי הגוף, והתיאור של הפסקת הנשימה מסמל את ההפרדות מהחיים. אולם, מטפורת הנשימות כחוט נפרם יכולה לרמז גם על המשך קיום מטפיסי. והרי חוט שנפרם אינו נעלם, אלא רק הופרד מבגד-הגוף. משמע שאנו יכולים להירמז כי הנשימה ממשיכה להתקיים "בעולם אחר", כי "הנשימה היא הנשמה". כך ניתן למצוא בשיר הפרדה של הנפש מהגוף, שלב אחר שלב. לא רק שה"איש נפרד מחייו" אלא גם החלק ה"רוחני", המטפיסי, נפרד בהדרגה מהעולם הפיסי והוא עובר לעולם חדש: "מִתְכַּסֶּה בִּצְלָלִים שֶׁל עוֹלָם חָדָשׁ"… אלא שאנו, החיים בעולם הזה, איננו יודעים  מה קורה לנשמה ברגע המוות ולאחר מכן, ו"לְעוֹלָם לֹא נֵדַע אִם יָדַע שֶׁבַּבֹּקֶר יוּטַח הַיּוֹרֶה". ואכן איננו יודעים מה טיבו של עולם חדש זה? האם באמת יש בו "המשך קיום"? האם כוונת הדוברת לרמוז לחיים שלאחר המוות או שמא העולם החדש הוא רק "עולם המוות", עולם של חידלון.

התיאור של הפרימה ממזג יחד את הפרידה מהגוף הפרטי הפיסי ומהעולם מסביב, שאותו חש האדם באמצעות חושיו כל עוד הוא עדיין חי. כך בהדרגה הוא נפרד מגון עורו, מקולו, מתנועת איבריו, ולצד זה גם מאור השמש (קרי הוא נפרד גם מיכולת הראייה בעיניו).

כיאות למוות שבא לאיטו מהעולם, מגון העור שלובש גוון אחר, מהקול וכו'.

התיאור כמעט מזכיר את העיסוק הבודהיסטי במוות ובכלל זה תאור הפרידה האיטי מהגוף ומהחיים: המשמעות של הפרידות של הגוסס מכל מה שמובן מעליו בחיים: הנשימות, צבע העור, ראיית השמש, הקול, תנועת איברים.

חַדְרוֹ פָּרוּץ, אֲרִיג חַיָּיו

נִפְרָם לְעֵינֵי כֹּל וְאֵין

בְּפִיו מִלַּת פְּרִידָה.

חדרו פרוץ. כולם נכנסים לתחום פרטיותו שגם הוא אבד.

ואין אפילו מילת פרידה – האיש כבר איננו קיים. וגם לא ניתן לדעת אם הבין את העובר עליו.

מוטיב הפרימה עובר לתיאור "יחסי" הגוסס והסובבים, כיסוד של פרידה גלויה בינו לביניהם: "אֲרִיג חַיָּיו נִפְרָם לְעֵינֵי כֹּל". לכן ה"פרימה" פחות מעודנת, יש לומר, ונרמזת בה מעין פולשנות, פגיעה בפרטיות ואף בכבוד הגוסס. זאת, אף שהנוכחות של אחרים סביבו אמורה לשמש גורם מנחם ומחזק, של שותפות וראשיתה של התאבלות. כך או כך, אליבא דשיר זה, אין תהליך הגסיסה והמוות נעשה בבדידות מוחלטת, ואין אנו נרמזים, כמו באי אילו קביעות "פילוסופיות" (וכמובן גם בשירה ובפרוזה), שהאדם מת למעשה לבדו. ברם ה"שיתוף" אינו דו צדדי. הגוסס אכן מת לבדו, נטול יכולת מעשה כל שהוא, ואפשר שכלל אינו משגיח בקרוביו. ואם אין הוא פונה אליהם במילות פרידה, הרי זה מן הסתם מאחר שהגוסס כבר נטול כוחות דיבור, (והרי נמצאנו למדים שהוא נפרד מקולו), כשם שניטלו ממנו קודם גון עורו, צבעו, אור השמש, תנועת איבריו. יש לשים לב גם להנגדה (בבחינת "ניגוד משלים") בין אי פרידתו מהסובבים (במילים, באופן אקטיבי), לבין פרידתו (הפיסית, באופן פסיבי) מחייו ומתפקודי גופו.

השיר מציג הרהור על הסופיות של החיים, מבחינה פיזיקאלית ומבחינת המשמעות של להיות ייצור חי: יש לך פרטיות, הבנות, תקשורת. ועם במוות הכל נפסק. אתה חדל להיות אדם.

הספר יצא בהוצאת ספרי עיתון 77, 2014

מודעות פרסומת