ענבל אשל כהנסקי

וְעוֹד הֶעָרָה עַל עֲרִיכָת הַשירה

נִגּוּב אָבָק בְּמִטְפַּחַת תְּכֻלָּה

צְלוּלָה.

אוֹסֶפֶת אֶת הַמִּלִּים

וְשׁוֹטֶפֶת מִסְּאַת הַיִּסּוּרִים וְהָעֹנֶג

עַד שֶׁיִּנְצְצוּ בָּאוֹר הַזֶּה,

הַנָּכוֹן.

מניחה להן, כאן

כָּל מַחְשְׁבוֹתַי קָמוּ עָלַי

צָחֲקוּ לִי יָרְקוּ וְהָלְמוּ בְּפָנָי.

תּוֹךְ שֶׁאֲנִי נֶאֱבֶקֶת בָּהֶן מָצָאתִי

עַצְמִי מִתְגַּלְגֶּלֶת הַצִּדָּה וְנוֹשֶׁמֶת.