ליאל אלכסנדרה אדמון

   ***                                                         לגבריאל בלחסן

נְשִׁימָה לֹא מְעִידָה עַל חַיִּים,

הִיא מְסַמֶּנֶת בַּגּוּף שְׁבִילֵי חַמְצָן

מוֹבִילִים אֶל הַתָּאִים הַנִּלְחָמִים

לְהַכִּיר בְּנוֹכְחוּתָם הָעֲדִינָה

וְאֵינָם פּוֹגְשִׁים דָּבָר

שְׁרִיר נִנְעָץ בַּבָּשָׂר

בְּחַפְּשׂוֹ יָד מוּשֶׁטֶת.

תְּנוּעַת אֲוִיר יוֹצֶרֶת שְׂרִיטוֹת בָּרֵאָה

מַחְדִּירָה תִּקְוַת קִיּוּם בְּכָל נְשִׁימָה –

הִתְכַּוְּצוּת בִּפְנִים הַוֵּשֶׁט,

וְלַחַץ צוֹבֵת בָּרַקּוֹת

כְּאֵב קָבוּעַ בְּמֶרְכַּז הַגּוּף

אֵינוֹ מִתְפַּתֵּחַ

נֹכַח כָּל עוֹד

נְשִׁיפָה רוֹדֶפֶת נְשִׁימָה

וַהֲלִימַת עַפְעַפַּיִם לֹא יְכוֹלָה לְמַקֵּד

הוּא מִתְפַּשֵּׁט בָּאֵיבָרִים

חוֹשֵׁק שִׁנַּיִם וְחוֹפֵן אֲגוּדָלִים שֶׁיִּכְתְּבוּ.

אָז אַתָּה כּוֹתֵב

וּמִתְעַנֵּג עַל נִגּוּן הַתְּנוּעוֹת הַקְּטַנּוֹת,

מְכַוֵּן מִלִּים שֶׁיִּפְגְּעוּ בְּדִיּוּק בַּלֵּב הַנֶּגְדִּי – שֶׁיַּרְגִּישׁ!.

אָז אוּלַי, שְׁתִיקַת מְעֻנִּים תַּעֲלֶה חִיּוּךְ דַּק

עַל שְׂפָתַיִם צְמֵאוֹת לְמַגָּע.

וְהַכֹּל יַעֲבֹר

הַגּוּף יִשָּׁאֵר

לָשֵׂאת בָּאֶבֶן הַזֹּאת

בְּמַעֲלֵה רְגָעִים מִצְטַבְּרִים לַהֲרָמַת נְשִׁימוֹת תּוֹהוֹת

כְּאִישׁוֹנִים מְגַשְּׁשִׁים אַחַר אוֹר רִאשׁוֹן שֶׁל בֹּקֶר

וְאַתָּה חוֹשֵׁב לִפְעָמִים – דָּבָר חָשׁוּב, כְּתִיבַת שִׁירִים

הַגּוּף מְבַקֵּשׁ לְשַׁחְרֵר תָּאִים מֵתִים אֶל הָעוֹלָם,

אָז אֲנָשִׁים קוֹרְאִים שִׁירָה שֶׁמְּדַבֶּרֶת עַל מָוֶת דָּחוּף בְּכָל נְשִׁימָה

וְאֵינָם מְבִינִים מָוֶת נוֹשֵׁם

אָז הֵם אוֹמְרִים – אַהֲבָה

לכאורה לפנינו שיר ארספואטי שעוסק בכתיבה, בשירה, ובתקשורת בין שני אנשים:

אָז אַתָּה כּוֹתֵב

וּמִתְעַנֵּג עַל נִגּוּן הַתְּנוּעוֹת הַקְּטַנּוֹת,

מְכַוֵּן מִלִּים שֶׁיִּפְגְּעוּ בְּדִיּוּק בַּלֵּב הַנֶּגְדִּי – שֶׁיַּרְגִּישׁ!.

אמנם השיר אינו ארספואטי כפשוטו, אך יש בו תיאור של התהליך הארספואטי, של המניעים והדחפים לכתיבה של הנמען, ולא בהכרח של הדוברת/המשוררת.

הבית האחרון של השיר מצביע באירוניה על כוונתו:

וְאַתָּה חוֹשֵׁב לִפְעָמִים – דָּבָר חָשׁוּב, כְּתִיבַת שִׁירִים

הַגּוּף מְבַקֵּשׁ לְשַׁחְרֵר תָּאִים מֵתִים אֶל הָעוֹלָם,

אָז אֲנָשִׁים קוֹרְאִים שִׁירָה שֶׁמְּדַבֶּרֶת עַל מָוֶת דָּחוּף בְּכָל נְשִׁימָה

וְאֵינָם מְבִינִים מָוֶת נוֹשֵׁם

אָז הֵם אוֹמְרִים – אַהֲבָה

הדוברת מתבוננת במעשה כתיבת השיר ואומרת באירוניה מרירה: דבר חשוב, כתיבת שירים. בדיוק כפי שחשובה הפעולה של הגוף לשחרר תאים מתים אל העולם. מעין תהליך של הוצאת הפסולת, של תאים מתים שאין בהם צורך. אבל האנשים שקוראים את השירים הללו, במקום לראות את מה שהם, הפסולת של הגוף,  אומרים: הנה אהבה.

הדוברת  מבדילה בין האקט הפיזי של הנשימה והחיים הביולוגיים, לבין איכות התכנים של החיים,  בין החיים כתהליך פיזיקאלי לבין החיים שהם התוכן, הרוח, הרגש  – שרק מתבססים לקיומן על הגוף הפיזיקאלי. והיא מתיחסת לחיים כאל החלק הזה – של התוכן, לא כעניין הפיזיקאלי.

הנשימה היא תהליך ביולוגי של העברת החמצן אל התאים לשם קיומם הפיסי. אלא שהתאים מתקיימים מבחינה פיזית ואינם מצליחים לקבל את הדבר העדין אשר למענו יש צורך בחיים הפיזיים. הם אמנם מקבלים חמצן – אבל דבר לא מעבר לכך.

יש בשיר תיאור מפורט של תהליך הנשימה שהוא תהליך כואב שמשאיר שריטות ולחץ וכאב קיומיים בעת התהליך עצמו:

תְּנוּעַת אֲוִיר יוֹצֶרֶת שְׂרִיטוֹת בָּרֵאָה

מַחְדִּירָה תִּקְוַת קִיּוּם בְּכָל נְשִׁימָה –

הִתְכַּוְּצוּת בִּפְנִים הַוֵּשֶׁט,

וְלַחַץ צוֹבֵת בָּרַקּוֹת

כְּאֵב קָבוּעַ בְּמֶרְכַּז הַגּוּף

התהליך הפיזיולוגי של החיים והנשימה הינם תקוות קיום בכל נשימה: כדי להתקיים, יש צורך קודם כל בקיום הפיסי – אבל הוא רק הבית או המסגרת לתוכן, שהוא הסיבה וההצדקה והמשמעות של הקיום עצמו. ללא אלה הגוף, או החיים שבגוף אינם מתפתחים ונשארים רק ברמה של תחושות הגוף (במקרה הטוב) והכאב בגוף (במקרה הפחות טוב)

מכאן, כנראה מתעורר הרצון לכתוב, כדי למלא את החיים בתוכן ובמשמעות. אבל אין לכתוב לשם כתיבה סתם, טוענת הדוברת ומצביעה על כך שהנמען מנסה להכניס לתוך השירה והניגון שלו כשרון מילולי ורגשות שיעוררו את הקורא שלו:

אָז אַתָּה כּוֹתֵב

וּמִתְעַנֵּג עַל נִגּוּן הַתְּנוּעוֹת הַקְּטַנּוֹת,

מְכַוֵּן מִלִּים שֶׁיִּפְגְּעוּ בְּדִיּוּק בַּלֵּב הַנֶּגְדִּי – שֶׁיַּרְגִּישׁ!.

אָז אוּלַי, שְׁתִיקַת מְעֻנִּים תַּעֲלֶה חִיּוּךְ דַּק

עַל שְׂפָתַיִם צְמֵאוֹת לְמַגָּע.

אלא שהתהליך של יצירת מגע או קשר דרך השיר – יעבור, יסתיים,  ויחזור המצב של קיום פיסי מת או ריק (אולי הכוונה לחידלון) ומתגעגע כפי שהאישונים מגששים אחר אור ראשון של בוקר – ברצון, בציפיה, בכמיהה.

הערת העורכים:

הפניה בגוף שני זכר בשיר – והקדשת השיר לבלחסן עשויה להצביע שבלחסן הוא הנמען אף שסביר להניח שהוא מייצג אמנים דומים לו –  אמנים אשר סובלים מייסורי נפש אשר קרוב לודאי יוצרים כאב פיסי. הרי בדרך כלל אין בנשימה כאב. וממתי הכנסת אוויר שורטת את הריאות? אך כאשר הקיום הפיסי הופך לעול בגלל העינוי הנפשי אזי גם הקיום הפיסי ועצם הרצון והנכונות להמשיך ולחיות כרוכים במאמץ. במלחמה. אז "הַתָּאִים הַנִּלְחָמִים על חייהם"  ו "הַגּוּף מְבַקֵּשׁ לְשַׁחְרֵר תָּאִים מֵתִים אֶל הָעוֹלָם". לכן ענייננו במלחמת קיום ה"מַחְדִּירָה תִּקְוַת קִיּוּם בְּכָל נְשִׁימָה". תיאור החיים ככרוכים בסבל הם תיאור המקרה הפרטי של בלחסן. אנו נוטים להאמין שאת סבלו מתאר השיר ואת תוצאתם באמנותו (קרי ארספואטיקה): כיצד הסבל נותן למילים, לאמנות, את כוחה. הכתיבה כרוכה במאמץ, מתוך הכרחה עצמית עד שהוא "חוֹשֵׁק שִׁנַּיִם וְחוֹפֵן אֲגוּדָלִים שֶׁיִּכְתְּבוּ."

מול הסבל הפיסי הזה, ייתכן שהדוברת מנסה להצביע קודם כל על כך שבני האדם אינם רק חומר ויש גם רוח מעבר לו. אולי בכל זאת יש בחלקי הגוף נשמה, והגוף עצמו ישות, המבקשת לשחרר את עצמה, מחפשת מרפא לסבלה, או לפחות כוח לעמוד בסבלה :"לָשֵׂאת בָּאֶבֶן הַזֹּאת" לקראת בוקר יום חדש. שנית, היא אומרת שיש תכלית לחיים, מכיוון שיש בנו רוח, נשמה. הכתיבה והנגינה היא למען לב "נגדי", כדי שירגיש. של מי לב "נגדי" זה, לא לגמרי ברור. אולי מדובר בליבה של הדוברת שהנמען מצא מסילה אליה? וייתכן שהיא מתכוונת ללבו של בלחסן? ומדוע היא בוחרת לומר לב "נגדי"? מה משמעה של הנגדה זו? נגד מי הוא יוצא? האם זהו לב מתריס? הקורא תיגר?

(ספרה של המשוררת שיצא בעצם ימים אלה לאור בהוצ' קשב לשירה, נקרא "תבוא אחרת")