ליאורה בן יצחק

 מהו קילומטר

הַמֶּרְחָק אֶל אֲגַף הַ"דִּמּוּת" גָּדֵל

בַּנַּעַלֵי סְפּוֹרְט וְקַבָּיִים

מַחְלִיקָה קִילוֹמֶטֶר עַל מְרְצֶפוֹת,

שֶׁאֵינָן דּוֹמוֹת לָאֲתָרֵי סְקִי שֶׁבִּקַּרְתִּי.

הָרֶגֶל כּוֹאֶבֶת

נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי מִתְפָּרֶקֶת

מַמְתִּינָה שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת.

תהודת הmri- מַכָּה בָּרֹאשׁ

קָשֶׁה לְהָכִיל אֶת הַזְּמַן הַזֶּה.

הַבְּדִיקוֹת מֵהֶעָבָר נִמְחֲקוּ

כְּמוֹ הַלֵּידוֹת.

סוֹפֶרֶת צְעַדִים לְעֵבֶר הַיְּצִיאָה

הַמִּתְרַחֶקֶת

וְכִי מָה הוּא קִילוֹמֶטֶר הָלוֹךְ וָשׁוֹב,

לָאֲנָשִׁים רְגִילִים

ליאורה בן יצחק מתעדת בשיריה  את מחלתה, טרשת נפוצה, בצורה אותנטית וישירה, הצולפת ישירות אל לב הקורא. היא מעידה על שיריה כי הם פשוטים וישירים: מה שהקורא קורא הוא מה שבכוונתה לומר. והנה אפילו בשיר פשוט לכאורה זה, אין הנגלה לעין מכיל את הכול.

כך בשאלה המופיעה בשם השיר: "מהו קילומטר", מתגלות משמעויות נוספות  למילה "תמימה" זו, עליה הדוברת עונה באמצעות שאלה, לכאורה רטורית, בסוף השיר, לאחר שמתברר כי עבורה הקילומטר הוא דרך חתחתים, שהיא נאלצת לעבור בבית החולים, בדרכה לבדיקות השונות שעליה לבצע בגלל מחלתה: "וְכִי מָה הוּא קִילוֹמֶטֶר הָלוֹךְ וָשׁוֹב, לָאֲנָשִׁים רְגִילִים"…

על פניו זהו בסך הכל הקילומטר האמיתי שצועדת המשוררת כדי להיבדק. אך עבורה הוא אינו רק "אלף מטר". זהו קילומטר "גמיש" ומשתנה, שראוי "למדוד" את משמעותו בשיטות שונות: קילומטר שגרתי עבור אנשים רגילים, או מכשול כביר שקשה לעוברו. וכך מתברר לנו ששאלתה מהו קילומטר, השאלה בפתח השיר אינה טריוויאלית ולא רטורית. אין אלה אלף מטרים, מרחק קבוע ובלתי משתנה.

יתר על כן, היא מבקשת לומר שהקילומטר הוא בבחינת אתגר הגדל עם הזמן. גידולו כפול: על ציר הזמן המיידי, שבו עיקר עיסוקו של השיר, המרחק גדל ככל שהיא נעה בנחישות על פני הקילומטר לקראת מטרתה. אך כשהיא מתקדמת לאיטה היא חשה שמטרתה מתרחקת: "הַמֶּרְחָק אֶל אֲגַף הַ"דִּמּוּת" גָּדֵל.." ושוב: סוֹפֶרֶת צְעַדִים לְעֵבֶר הַיְּצִיאָה הַמִּתְרַחֶקֶת".

אך קיים ברקע גם ציר זמן ממושך, שבו ככל שמחלתה מתקדמת, המכשול והמרחק גדלים, ומתרחקים גם הזיכרונות מתקופה נעימה יותר, וגם אלה משמשים ככלי השוואה, לצורכי "מדידה" למצב הנוכחי:  "מַחְלִיקָה קִילוֹמֶטֶר עַל מְרְצֶפוֹת, שֶׁאֵינָן דּוֹמוֹת לָאֲתָרֵי סְקִי שֶׁבִּקַּרְתִּי"…

הדוברת רומזת כאן כי בעבר היא הייתה אמונה על אתרי סקי, ספורטאית לא מוגבלת בתנועותיה, שיכולה לגמוע לא רק קילומטר אחד אלא קילומטרים רבים. וכעת לא רק הקילומטר אל הבדיקות קשה, אלא גם הבדיקות עצמן. בזמן בדיקת הmri, הרעש כל כך קשה עד ש: " קָשֶׁה לְהָכִיל אֶת הַזְּמַן הַזֶּה. הַבְּדִיקוֹת מֵהֶעָבָר נִמְחֲקוּ כְּמוֹ הַלֵּידוֹת". הקושי להכיל את הבדיקות החדשות מתעצם, בהשוואה לזיכרונות נעימים יותר מבדיקות קודמות, והללו נמחקות. נמחקת גם חוויית הבדיקות לקראת הלידות, כמו הייתה זו תוכנת מחשב, הנמחקת לטובת "זיכרון" חדש, דומיננטי. בדימוי  "נמחקו כמו לידות" ניתן אף למצוא את זיכרון מתהליך הלידה שבה נמחק צואר הרחם לקראת לידת התינוק אל מחיקת זכרונות העבר בגלל האתגרים של ההווה.

עתה, כשחוזרים לקרוא את תאור הדרך, והפעם הדרך בחזרה, הקילומטר הופך למטפורה של הקושי עמו הדוברת מתמודדת. כעת הוא משמש ייצוג "מדוד" או בר-מדידה, של מצבה הנוכחי, של חומרת מחלתה. מרחק שפעם עברה אותו ללא מחשבה רבה,  מתגלה עכשיו עבור הדוברת כאיום מתארך, אין סופי, שקצהו נדמה לאופק שאינו בר השגה. קילומטר שהוא סמל ותמצית סבלה ומלחמתה.

זוהי ראייה מפוקחת, רציונלית, כמעט קרה (יש שיאמרו – פסימיית). הכאב מתואר בלשון מדווחת, תמציתית, כביכול יבשה ("הָרֶגֶל כּוֹאֶבֶת נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי מִתְפָּרֶקֶת…"), כמעט כמתבוננת מהצד. אך הנה בין השורות מבצבץ גם הומור דק, אירוני בתיאור הדרך אל אגף הדימות: הנה היא צועדת  "בַּנַּעַלֵי סְפּוֹרְט וְקַבָּיִים" הניגוד בין השניים הוא כמעט "אוקסימורון", שהרי נעלי הספורט מעלים על דעתנו קלילות, כושר גופני, יכולת לגמוא את המרחק, ומנגד – הקביים מצביעות על היפוכו של דבר.

השיר (בדומה לרבים משירי ספרה האחרון, "עיר פנימית") מתאפיין בתיאור  גלוי, חשוף, של התמודדותה היומיומית עם מחלתה. עיקרו: הרמת מבט ישיר ואמיץ אל הכאב תוך שימוש מעודן ודק בהומור עצמי המשמש כאמצעי במאבקה הקשה והסיזיפי, נטול אשליות שניתן לרפא את הגוף.

היכולת לצחוק מעצמך מחייבת התרחקות רגשית כלשהיא מעצמך. ריחוק רגשי, אומר המשורר ט.ס. אליוט, הוא תנאי לכתיבת שירה בשלה. מאידך ריחוק רב מידי עלול לאבד את תחושת האמינות והאינטימיות הדרושה בשיר. אך בשיר זה  (ובשיריה בכלל) ניכר "ריחוק מתוך אינטימיות", דבר והיפוכו המאזנים יפה זה את זה.

.

מודעות פרסומת