יעקב אלג'ם

        המלכה  הולכת  לשרותים

        הַמַּלְכָּה  הוֹלֶכֶת  לַשֵּׁרוּתִים.

        גַּם  בַּבּקֶר אֵינֶנִּי  יוֹדֵעַ  מָה  עוֹשֶּׂה  אֱלהִים.

         מַחֲשָׁבָה  עַל  מַנְגִּינוֹת   מְיַצֶּרֶת  בִּי  תְּאוּצָה

         בַּעֲבוּר  כְּנַף   עוֹף   לָנוּחַ  מִן   הַהַרְמוֹנְיָה.

         מַה  בֶּאֱמֶת   אָכְלָה  הַמַּלְכָּה  בָּעֶרֶב  שֶׁהִתְקַלְקֶל?

         סוֹכְנֶיהָ   הַנֶּאֱמָנִים   שָׁתְלוּ  נוֹצָה  בְּחַמְצָן  חָשׂוּף

          וְצִפּוּ  לְאַלְמֵימָה;  אוֹ מוּטָּב   לוֹמַר  כָּךְ:

          הָיִיתי  רוֹצֶה  לִהְיוֹת  שׁוּלְיָה  שֶׁל  רוֹעִים

          בְּמָקוֹם  שֶׁהַצֹּאן  אֵינָן  הוֹלְכוֹת  אַחֲרַי,

          אֲבָל   הָאֱמוּנָה   הוֹפֶכֶת  לְרָצוֹן  מָרוּט

          וּכְשֶׁאֲנִי  עוֹמֵד  בִּפְנֵי  הַכֹּל  לֹא  יָכֹל

          רְצוֹן   הַבַּרְזֶל  שֶׁלִּי

          הוֹפֵךְ   לְסֵמֶל  הִתְגַּשְּׁמוּת  מְפֻיֶּסֶת.

           עַכְשָׁו  אֶפְשָׁר  לְשַׁכְתֵּב  מֵחָדָשׁ  אֶת  פְּנֵי  הַהִיסְטוֹרְיָה.

           קֶסֶת  שֶׁל  מַחְשֵׁב  תְּשַׁמֵּשׁ  אֶת  פְּנֵי  הַכּוֹתְבִים  נְכוֹנָה:

           הַמַּלְכָּה   לְעוֹלָם  אֵינָה   הוֹלֶכֶת  לַשֵּׁרוּתִים

           כַּאֲשֶׁר  הִיא  מַלְכָּה.

           כְּשֶׁהוּא   אֱלֹהִים.

              את השיר ניתן להבין בשתי דרכים:

ייתכן שהשיר עוסק בהעמדת פנים שכל אדם נוקט בה. העמדת פנים זו (פרסונה) היא מעין מסכה פיקטיבית, שאדם שם על עצמו כדי להתמודד עם העולם – דמות שהוא מציג כ-"אני" שעה שהוא מתחבא "בפנים", כדי לא לחשוף את העצמי האמיתי (לדעתו) לעולם מחשש לחשיפה.

 

השיר נפתח עם  הדימוי  של האשה כמלכה עם המניירות של מלכה, של אשה שיכולה לעשות הכל. אבל העמדת הפנים שלה איננה עומדת לה כאשר מתעוררים הצרכים הפיזיולגיים הבסיסיים של כל אדם:

      

        הַמַּלְכָּה  הוֹלֶכֶת  לַשֵּׁרוּתִים.

המשפט הזה בא על מנת לפוצץ מוסכמה חברתית שלפיה בחברה מנומסת (הלא מודרנית), אין לאשה מכובדת פעולות גוף "נמוכות". אבל גם היום אשה מודרנית לא הולכת לשירותים – היא הולכת לפדר את אפה. אבל לא בשיר שלפנינו. כאן נאמרת הפעילות "הנמוכה" של המלכה בלי כחל וסרק.

המשפט הבא מקפיץ את הקורא למחוז מעורר תמיהה:

        גַּם  בַּבּקֶר אֵינֶנִּי  יוֹדֵעַ  מָה  עוֹשֶּׂה  אֱלהִים.

בדרך כלל הדובר איננו יודע מה עושה אלוהים, וגם בבוקר איננו יודע מה הוא עושה.

 נשאלת השאלה איך מצטרף המשפט הזה אל הקודם ואיזה יחס נוצר בין שני המשפטים האלה. מה הקשר בין אלוהים לבין המלכה?

אולי יש כאן רמז למערכת יחסים בין גבר לאשה , שבה האשה היא המלכה, והגבר אלוהים? שניהם מיוחדים, נעלים, שיש לסגוד להם? אלא שאין זהות בין אלוהים לבין הדובר. להפך, הדובר איננו יודע מה עושה אלוהים.

 

 

יש כאן מעין רמז להתפכחות עם בוקר. כמו אדם עם HANGOVER

אמש היתה חגיגה שלמה והבוקר – התפכחות. פירוש זה מקבל חיזוק עם המשפטים הבאים:

 

         מַה  בֶּאֱמֶת   אָכְלָה  הַמַּלְכָּה  בָּעֶרֶב  שֶׁהִתְקַלְקֶל?

         סוֹכְנֶיהָ   הַנֶּאֱמָנִים   שָׁתְלוּ  נוֹצָה  בְּחַמְצָן  חָשׂוּף

 

מפוכח בבוקר, הדובר מהרהר אחרי טיבם האמיתי של אירועי אמש: מה באמת אכלה המלכה בערב שהתקלקל. יש כאן גם משחק מילים – מה אכלה שהתקלקל, או מה אכלה, בערב שהתקלקל ?

והוא, הדובר גם עונה:

סוכניה הנאמנים שתלו נוצה בחמצן חשוף:

סוכניה – זהו מושג בעל הרבה פנים: אולי אנשים אשר דיברו אל ליבו כדי "לשווק" לו את המלכה (סוכנים גם גוזרים קופון כאשר מצליחים לשווק משהו – יש להם אינטרס). סוכנים גם מייצגים ארגון ביון ששולח סוכנים לרגל, או לפעול בסתר על מנת להשיג השגים, או על מנת לשתול עדויות או על מנת להרעיל את המלכה אם יש צורך.

ובכן, הסוכנים, סוכני המלכה  שתלו נוצה בחמצן חשוף, ובהמשך גם ציפו באלמימה:   חמצן הוא החומר המחייה, המעביר אנרגיה, וגם נשרף. (אולי כאשר חושפים נוצה לחמצן היא פורחת או נשרפת  ובכך  הם שיבחו את המלכה  "וציפו באלמימה" – אלמימה הוא חומר שיוצר ציפוי כימי להגן על חומרים עדינים מפני קורוזיה בגלל חשיפתם לאויר. סוכניה  מעמידים אותה באוירה ייחודית ואף נוקטים פעולות לשמירת מעמדה. לשמירת הפרסונה שלה.

 

מול הפרסונה של המלכה, מתקיים רצון מוזר של הדובר להיות שוליה של רועה הצאן ולא הרועה עצמו. לא להיות מי שאחראי לאחרים (האם יש כאן ארמז לרועים הגדולים של עם ישראל כמו משה או דוד שהיה מלך, שהדובר איננו רוצה להיות כמותם? או אולי הרהורים של מי שהתפכח בבוק ועכשיו שם לבו לכך שאמש הלך בדרך של יחסים אסורים?)

 

המשפט:

          וּכְשֶׁאֲנִי  עוֹמֵד  בִּפְנֵי  הַכֹּל  לֹא  יָכֹל

מחזיר את הקורא להעמדת הפנים שמרומזת בראשית השיר, להערה  עצמית משפילה: הכל-יכול – הוא האלוהי, הופך להיות , כאשר אני עומד לפני הכל –  לא-יכול. האם יש כאן רמז לחוסר יכולת לתפקד בסיטואציה לא-שגרתית ?

         ( רְצוֹן   הַבַּרְזֶל  שֶׁלִּי /   הוֹפֵךְ   לְסֵמֶל  הִתְגַּשְּׁמוּת  מְפֻיֶּסֶת).

לאחר שנעשו המעשים, אפשר להתעלם מן האמת ולשכתב אותה (כפי שאפשר לשכתב את פני ההסטוריה) וקסת של מחשב , רמז לריחוק המיכני, הטכני של תיאור הדברים. לא קסת דיו כפי שהיה בעבר, אלא קסת של מחשב וכתיבה מודרנית תשמש את הכותב להתרחק מהעובדות ולסלפן.

 

           עַכְשָׁו  אֶפְשָׁר  לְשַׁכְתֵּב  מֵחָדָשׁ  אֶת  פְּנֵי  הַהִיסְטוֹרְיָה.

           קֶסֶת  שֶׁל  מַחְשֵׁב  תְּשַׁמֵּשׁ  אֶת  פְּנֵי  הַכּוֹתְבִים  נְכוֹנָה…

 

 אפשרות אחרת להבין את השיר נעוצה בהבנה של הקורא כי  אי ההבנה של הדובר (אֵינֶנִּי  יוֹדֵעַ  מָה  עוֹשֶּׂה  אֱלהִים) אמורה להבדיל בין  המלכה ואלוהים. לפחות בתחילה כשהדובר –שהוא בסך כל אדם – מכיר בכך שהמלכה היא בן אדם וכמוהו היא הולכת לשירותים. אין חדש תחת השמש – הוא ידע זאת אתמול ושלשום ולפני כן, והוא יודע זאת גם הבוקר. אולם בניגוד לכך גם הבוקר אין הוא יודע מה עושה אלוהים. אבל הסיום מפתיע אותנו והופך את היוצרות  – עתה מתברר שהמלכה לעולם אינה הולכת לשירותים. ומן הסתם  אנו "יודעים" שגם אלוהים לא. וכך הוא גוזר על שניהם גזרה שווה. המלכה מורמת מבני האדם כאלוהים או שהוא מואנש. וכך הוא מסיים    –          

כַּאֲשֶׁר  הִיא  מַלְכָּה.

כְּשֶׁהוּא   אֱלֹהִים.  

אולם לא ברור כיצד הדובר הגיע למסקנה זו.  אולי יש רמז בדבריו כי            

          …אֲבָל   הָאֱמוּנָה   הוֹפֶכֶת  לְרָצוֹן  מָרוּט

          וּכְשֶׁאֲנִי  עוֹמֵד  בִּפְנֵי  הַכֹּל  לֹא  יָכֹל

          רְצוֹן   הַבַּרְזֶל  שֶׁלִּי        

          הוֹפֵךְ   לְסֵמֶל  הִתְגַּשְּׁמוּת  מְפֻיֶּסֶת.

 

דומה שהוא ביקש לומר שאמונתו פסקה, ולכן שוב אינו עומד בפני הכל יכול שהפך ל"הכל לא יכול". אי יכולתו למלא משאלות (להפוך לאחרון הרועים, שוליה, נטול עדר. ההפך הגמור, הדבר הכי רחוק שאפשר ממהות של מלכה או של אלוהים. רצונו חייב להתפשר ולהתפייס. בעת הזו, המודרנית, עת של מחשב, כשהמלכים והאלים מאבדים את כוחם אפשר כבר לשכתב את ההיסטוריה. או ליתר דיוק להמציא אותה מחדש ואפילו לשכתב ולשקר, ולומר שהמלכה לא הולכת לשירותים. גם כשכולנו יודעים שהיא כן….ולמרות אובדן האמונה אנו נמשיך לייחס לו כוחות שאין לו.

לבסוף ראוי גם לשאול – האם השיר עוסק בהעמדת פנים בכלל, או שיש בו גם יסוד של מחאה פוליטית וחברתית? האם אפשר למצוא בו חלוקה דיכוטומית למאמינים ולא מאמינים, דיון בכוחה של אידיאולוגיה דתית (לאומנית?) העושה שימוש בכלים מודרנים כדי לחזק את כוחה ולקבע את הנרטיב ההיסטורי שלה על חשבון הנרטיב החילוני?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת