יוסף שרון

יְהוּדִיָּה כְּשֵׁרָה

שׂוֹנֵאת זָרִים יְתוֹמִים וְאַלְמָנָה

מַצָּעֶיהָ דֶּגֶל סָטֶן

אַלּוּף נְעוּרֶיהָ נִכְרַךְ אַחֲרֶיהָ

בָּאֲוִיר בַּיָּם

אוֹ סְתָם מִבּוּשָׁה

מִשְׁפָּחָה נִרְחֶבֶת

יְתוֹמִים לְמַזְכֶּרֶת

תֹּאמַר בְּקוֹל רָפֶה

"אֲנַחְנוּ מְדִינָה שֶׁל עַם

סְגֻלָּה"

תִּרְאוּ אֵיזֶה יֹפִי סָגֹל מִתְעַרְבֵּב עִם דָּם.

מְחִיר הַמְּלָפְפוֹנִים שֶׁל הַבַּסְטָה הַהֲפוּכָה שֶׁל הָעֲרָבִי

לְעוֹלָם לֹא יַשְׁפִּיעַ עַל מַדַּד הַמְּחִירִים לַצַּרְכָן

גַּם לֹא בֵּיתוֹ הַמֻּפְקָע

לֹא הַחִשּׂוּף השידוף

הַתּוֹר הָאֵין סוֹפִי

הַחוֹלֶה הַסּוֹפָנִי

הָאִשּׁוּר

שעבדאללה קִבֵּל

מסא"לה

בְּיָשְׁבוֹ בְּוַעֲדַת רוֹפְאִים שֶׁאֵינָם מִתְמַחִים בִּכְלוּם

ד"ר סֶלֶקְצְיָה

עִם לֵב יְהוּדִי חַם

וְאֵיפֹה אֱלֹהִים שֶׁלָּכֶם יוֹשֵׁב בְּאֵיזוֹ וַעֲדָה?

וְאִם מֹשֶׁה הָיָה יוֹרֵד אֲלֵיכֶם לַשְּׁכוּנָה

גַּגּוֹת הָרְעָפִים שֶׁלָּכֶם שֶׁלֹּא יַחְזִיקוּ אַף שֶׁלֶג

גַּם לֹא אֶת זֶה שֶׁל אֶשְׁתָּקַד

הָיוּ מִתְפָּרְקִים עַל רָאשֵׁיכֶם.

     לפנינו שיר פוליטי ביקורתי המבקש להלום בקורא בקריאה הראשונה, מעמידו ללא כחל וסרק מול המציאות המרה, שלא לומר הנוראה, אותה מזהה ומבקר

 הכותב. במציאות זו ניצבים זה מול זה, כובש ונכבש, ישראלי ופלסטיני. בשיר זה  הדובר "מפרק" ומתאר את הכובש כשני שחקנים מרכזיים: מחד ציבור היהודים הדתיים-לאומיים, המתנחלים (בבית הראשון) ומאידך ה"מנגנון" הבירוקראטי של הכיבוש (בבית השני) ואילו הבית השלישי מסיים בנימה נבואית כנגד שניהם.

את ציבור המתנחלים הדתי-לאומי מייצגת בשיר "יהודיה כשרה" (ביטוי שהסרקזם שבו גלוי), כביכול נשים הן העומדות  בחזית המתנחלים, וכופות את רצונן על כל היתר, בכלל זה על בעליהן, "אלופי נעוריהן", הנכרכים אחריהן. נכון הוא כי קולן נישא בתקשורת כשהוא לעתים נשמע גבוה אף מעל הקול הגברי, כמי שבעצם היותן נשים ואמהות, לעיתים שכולות ואלמנות הן מעמידות עצמן כקול "מוסרי" עליון, ורב זכויות. כך מכתיבות-מנציחות הנשים את המציאות שבה אנו חיים בכוח האמונה האידיאולוגית, הרואה ביהודי "עם סגולה", והמוכנה "להקריב" דם פלסטיני – וגם דם יהודי – לטובת עם הסגולה ומדינתו.

מעט פחות מוגדר מנגנון הכיבוש, האחראי לפי השיר לדיכויו של הפלסטיני הלכה למעשה, בשל סיבות או תירוצים שאין השיר מפרט במפורש –  יהיו אלה צורכי ביטחון ("הַחִשּׂוּף השידוף"), מניעים כלכליים, סיאוב או "צורך" ביורוקרטי ("הַתּוֹר הָאֵין סוֹפִי הַחוֹלֶה הַסּוֹפָנִי הָאִשּׁוּר שעבדאללה קִבֵּל מסא"לה בְּיָשְׁבוֹ בְּוַעֲדַת רוֹפְאִים שֶׁאֵינָם מִתְמַחִים בִּכְלוּם"), או רשעות לב לשמה. בהגיעו לעניין זה, הסרקזם הנזעם והבוטה של הדובר מגיע לנקודת "אל-חזור", בדברו בנשימה אחת על "לֵב יְהוּדִי חַם" ועל  "ד'ר סֶלֶקְצְיָה". ואי אפשר שלא לזהות בדברים ארמז לדר' מנגלה, וההשוואה המתבקשת כביכול בינינו לנאצים.

דומה שזעמו של הדובר הולך וגובר מבית לבית בשיר. ושיאו הבוטה מגיע בבית האחרון, כשהוא מגייס, או "ממריד" את אלוהים ומשה, כנגד התפיסה האידיאולוגית הדתית-לאומנית, כמבקש לומר כי המעשים שתוארו בשיר אינם נחלת היהדות המקורית.

ושמא להפך?  והרי  אלוהים ומשה (ויורשו יהושע בן נון) מצטיירים במקרא כקנאים מיליטנטיים, המגיעים לשיאם במלחמה נגד עמלק ובצווי האלוהי להשמיד את זרעו. בני ישראל, בהשראת אלוהים ומשה נביאו, ממשיכים וכובשים את הארץ במסע קרבות אכזרי.  לכן, מי שיכולים לגזור גזרה שווה בין "מעשי אבות" בימי המקרא  ל"מעשי הבנים" היום, ולקבל עידוד "מוסרי" לכיבוש הם דווקא המתנחלים.

במה אם כן כוחו של שיר פוליטי ביקורתי זה? האם המתנחלים והימין הם קהל היעד שלו והרי אוזני רובם ערלות לביקורת? או שהוא מכוון כלפי מי שממילא משוכנעים בצדקתו?

כוחו-נשקו הראשוני והגלוי של שיר פוליטי זה הוא סרקזם בוטה, ואינו מתאפיין באירוניה מעודנת, נרמזת יותר. שיאו של הסרקזם הוא כאמור במשפט ד"ר סֶלֶקְצְיָה עִם לֵב יְהוּדִי חַם.  מעבר לכך יש בו נימה ברורה של "נבואת זעם", המתאפיינת במשפטים "קצרי רוח" (ומעת לעת הם מדלגים מנושא לנושא).  מצד אחד יש כוח רב באמירות כאלה מאידך קיים  יש חשש כי האמירות והקביעות הישירות, המוטחות בפני הקורא, מוכרות לו היטב מחיי היום יום. כבר אין בכוחן להוציאו משלוותו או אדישותו.

מודעות פרסומת