על "אין בית לבית" של חוה ניסימוב

ציור 

הַיַּלְדָּה מְצַיֶּרֶת אַבָּא אִמָּא וְיַלְדָּה.
אֵין קִיר לַבַּיִת,
הָרוּחַ נִכְנָס וְיוֹצֵא כִּרְצוֹנוֹ.
אֵין דֶּלֶת לַבַּיִת:
מִי יָבוֹא?
הַיַּלְדָּה מְצַיֶּרֶת
אַבָּא אִמָּא וְיַלְדָּה,
הָאָב עוֹטֶה סָדִין לָבָן,
הָאֵם נֶאֱלֶמֶת.
אֵין תִּקְרָה לַבַּיִת.
הַשֶּׁלֶג קוֹלֵעַ
צַמּוֹת לְבָנוֹת לַיַּלְדָּה.
הַיַּלְדָּה מְצַיֶּרֶת.
אֵין בַּיִת לַבַּיִת.

מתוך ספר השירים: "אין בית לבית", הוצ' ספרי עיתון 77, 2013

שם הספר "אין בית לבית" הלקוח משורת הסיום בשיר "ציור", מתגלה לאחר עיון בשירי הספר כתמה מרכזית בו. שורה זו היא מעט המכיל מרובה, כשם שגם השיר הזה כולו הוא "שלד של בית", מעין מבוא, או מתאר כללי לספר-בית שלם ומורכב הנפרש לפנינו. לכן קריאה פרשנית רק בשיר אחד זה, במסגרת המצומצמת שלפנינו, נעשית .בהכרה מלאה שאין בכך כדי לעשות אפילו קצה קצהו של צדק עם הספר

גם כך, די בשיר אחד זה כדי לרמז בבירור על שבר עמוק בבית שאבד, בית שמרכיביו הבסיסיים כמו נסחפו בידי רוח רעה, ושניהם – הבית הסחוף והרוח הרעה – מושרשים עד היום בעולמה של המשוררת המבוגרת ומעיקים עליו, עד שהיא מפקידה את עצמה וזיכרונותיה מתקופת השואה בידי הילדה שנותרה בנשמתה, זו הילדה המציירת את "אין-ביתה", שבתוכו – ובו זמנית מחוץ לו – הילדה עצמה נמצאת-ולא נמצאת.

דרוש כשרון רב כדי לצייר בפועל ממש בית ללא בית, ציור כזה, על פי מרכיביו נראה סוריאליסטי, ואף אבסטרקטי במידה לא מבוטלת. לפיכך ברור שהציור אינו נרשם  בקווים על נייר או על בד, אלא נכתב במילים, כעבור שנים, כתמצית מזוקקת של זיכרונות הילדה שבנפש המשוררת המבוגרת, זו המדווחת לנו כבר בשיר הראשון בספרה, שהיא עדיין אותה ילדה האוספת את פיסות העבר שלה וש"רַק אֲנִי מַאֲמִינָה לְיַלְדָּהּ הָעִקֶּשֶׁת, אַסְפָנִית הַזִּכְרוֹנוֹת"…

סביב אותה ילדה חגים שירים רבים נוספים בספר, כשם שהיא מצויה בשני ספריה הקודמים. ואף שהשירים נכתבים בידי מבוגרת, שנים רבות מאוד אחרי ילדותה, היא מצליחה להפליא להחיות את הילדה ההיא ואת קורותיה, בכוח זיכרונותיה, שאינם מרפים ממנה, בגין טראומת ילדותה, זיכרונות הגורמים לה לחזור – ושמא לא עזבה כלל – אל נפש הילדה הפגועה דאז, ולהמחישה כדמות בשר ודם לנגד עינינו, ילדה שהיא פעם "חסרת צבע, רואה ובלתי נראית" (עמ' 11), ידיה דקות, גופה כחוש (עמ' 10), ופעם היא "ילדה רוקדת בשמלנת קצרצרה ותחתונים עטורי תחרה", רגע לפני שהבית קורס ולפיה נתחב "סמרטוט אוטם בכי" (עמ 16), הזיכרונות הופכים למסויטים, והילדה, שהוסתרה בארון, נולדת מחדש (בתמונה המזכירה לכאורה את "מטמורפוזה" של קפקא,) כ"מַקָּק זָחַלְתִּי בִּמְחִילוֹת, בַּחֲרַכֵּי אֲרוֹנוֹת… מַעֲמִידָה פְּנֵי מָוֶת" (עמ' 25).

דרך עיני אותה ילדה משתקפים גם הוריה, זיכרונותיה וגעגועיה אליהם,  ואולי אף נרמזים בכמה מהם תרעומת, למצער כאב, על "נטישתה" (כך למשל בשיר "תשובה", עמ' 34 וביתר שאת בשיר קורע הלב "העולם נעלם", עמ 35). הילדה היא הגיבורה המרכזית של ספר זה גם כשהיא לובשת צורות אחרות, בוגרות במפורש, ולעתים דומה שדמות הילדה נטמעת בדמות אימה (כך, האישה האובדת/אבודה, יכולה להיות הן היא עצמה והן אימהּ, בשירים-סיפורים הנפלאים, או בחלקם, "מעלות האהוב", אבדה, קיר הזכוכית, המתנה, מעשה באישה שעייפה).

מדוע אין בית לבית? על שאלה זו "הילדה עונה" בציירה אותו כשהוא חסר את מרכיבי היסוד של מה שמוכר לנו במושג בית: הוא נטול קיר, דלת ותקרה. מה אם כן נותר ממנו, מן הבית הפיסי של ילדותה? נראה שהתשובה הנכונה היא, שאין היא מתארת ו"שוברת" בית ממשי בלבד, קרי קורת גג המעניקה ביטחון. אפילו ספק יש אם היא באה לתאר רק את הבית הארעי בגטו, שאינו יכול להעניק תחושת ביטחון, בית אליו יכולה לפרוץ בכל רגע רוח המוות ואין קיר שיעצור בעדה, בנוסף להיותו מקום חסר פרטיות, המשותף לכמה משפחות, אליו נאלצו לעבור כשהוצאו מבתיהם מקוריים. וזאת, כפי שהיא מיטיבה לתאר בשיר בית (עמ' 72)

בַּקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית אֶפְשָׁר הָיָה אוּלַי לַחֲשׁוֹב כִי הַכֹּל כָּרָגִיל

אַךְ לֹא, הַצְּפִיפוּת חוֹנֶקֶת. מִשְׁפָּחוֹת רַבּוֹת בַּחֲדָרִים,

[…]בְּקוֹמָה הַשְׁנִיָה מְאֻוְרָר יוֹתֵר,

הַחַלּוֹנוֹת פְּרוּצִים, רַק הָרוּחַ מְיַבֵּב פְּנִימָה…

 נראה שתיאור זה של "אין-בית" בא להצביע בעיקר על מושא געגועים כללי שאיננו. את הבית יש לפרש בראש וראשונה כמילה נרדפת לתא המשפחתי (כמקובל לעתים קרובות בעברית ובשפות נוספות). התא המשפחתי הוא מושג הבית המשמעותי ביותר לכל ילד, ולכן ניתן להבין את הביטוי "אין בית בבית", בעיקר כנתק שחל בין הילדה לבין התא המשפחתי הנורמאלי, בנוסף לנתק שחל בין המשפחה כולה לביתה הפיסי. משפחה שביתה ניטל ממנה, שהושלכה ממנו אל אובדנה, או למצער אל חוסר בטחון, פיסי, כלכלי ונפשי, הוא הסיוט שעתיד להשפיע על הילדה לכל חייה.

ראוי גם להרחיב את משמעות השיר מן הספרה הפרטית ולהכילו על המרחב הכללי-היהודי, כשהתרוקנות הבית מיסודותיו הנורמאליים ממשיג את חורבן הקהילה היהודית (למשל בשיר "אגדה", עמ' 67) או בא אף לתאר את שבירת הקשר לארץ מולדת, היא פולין, שהמשפחה אולי ראתה בהם פעם את ביתה הטבעי ממנו נעקרה, בין אם שנעקרה לבית זר בגטו ובין אם בעת בריחה לרוסיה (כך, בשיר בשם זה, עמ' 68, כש"גַּעְגּוּעִים פְּרוּשִׂים כְּעָנָן נָשְׂאוּ אוֹתָם מָעַל יעָרוֹת וּכְפָרִים"), שלא לדבר על כך שפולנים רבים ב"מולדת" הפולנית לא ראו עוד במשפחה היהודית חלק לגיטימי מ"הבית" בזמן המלחמה, וגם לאחר שמוראות המלחמה הסתיימו. וכך מועצם עוד יותר שברונה של המשפחה, שניטלו שורשיה החברתיים והתרבותיים, והיא נאלצת להתחיל את חייה בארץ זרה ובשפה זרה.

וכך ניתן לראות ב"אין בית לבית" – ויהא זה התא המשפחתי, הבית הפיסי, או הסביבה הטבעית, שבהם מצויה הילדה – את סך כל המרכיבים הסימבוליים והרגשיים של ה"מקלט" שהתרסק. התרסקותו מתגלית תחילה באופן תיאור הבית שבציור, החסר את חלקיו היסודיים, ואת היותו פרוץ לרוח הנכנסת בבית ויוצאת ממנו כרצונה, ומבשרת את "רוח התקופה", המחוללת שינוי שלילי, הרס ומוות – וקשה שלא לראות בה את הרוח הגרמנית (ושמא גם הרוח הפולנית הכללית, המשתפת פעולה עם הנאצים) המרסקת את התא המשפחתי וגוזלת את ביתו הפיסי.

במקביל – כשם שהבית מתואר כחסר את יסודותיו הבסיסים, כך גם תיאור ההורים אינו שלם ורגיל: האב עוטה סדין לבן, כמת העוטה תכריך או כרוח רפאים, והאם נאלמת דום. אילמותה יכולה להתפרש מצד אחד כ-מותה הפיסי, או כפי שנמצא למדים משירים נוספים – כהיעלמותה הפיסית. מצד שני ניתן למצוא באילמות  התכנסות בתוך דיכאון, אולי עד כדי טירוף, נוכח אובדן האב והבית על כל מובניו, ושמא גם אובדן חלק מילדיה. וכך, לא רק שהבית הפיסי אינו מספק ביטחון והגנה, אלא גם – בעיקר – ההורים אינם מספקים אותם לילדה. או אז גם הילדה עצמה – בהיעדר "תקרה" שתגן עליה – חשופה מתחת לכוחות גדולים ממנה, היורדים  "מלמעלה", כשלג, ומעלים לובן של שיבה בשיערה:

אֵין תִּקְרָה לַבַּיִת.
הַשֶּׁלֶג קוֹלֵעַ
צַמּוֹת לְבָנוֹת לַיַּלְדָּה.

ואנו? מביטים בציור כמו דרך משקפי הפסיכולוג המאבחן, המבקש לגלות באמצעות מבחן הציור את מצבה ובגרותה הנפשית של מטופלת. ומה מלמדו בית נטול קיר, תקרה ודלת? ומה – אופן הצגתם של הוריה, ושלה עצמה? האם ילמדו הציור על הסדק העמוק בתהליך העיצוב של אישיותה? או למצער יזהה בציור כמיהה מאוחרת, של המשוררת כבוגרת, לתיקון העבר, קרי השבת הבית לבית, שהתא המשפחתי יחזור להיות שלם ונורמאלי, על ידי כך ילדותה תשוב לתקנה, ויבוא מרפא לנפש המשוררת.

הכמיהה דלעיל היא בבחינת געגוע לדבר שאינו בר תיקון והזיכרונות נותרים, מחד, קשים מנשוא, ומאידך כאלה שאי אפשר שלא לשאתם, אי אפשר למחקם. אף שהם נשענים על זיכרונותיה האיומים, אין יכולת – ושמא אין רצון? – להתנער מהם, מאחר שהפכו לחלק בלתי נפרד מנוף ילדותה המרה, ולכן היו למרכיב אינהרנטי באישיותה הנוכחית, והם דבקו בה "כְּמוֹ עֲלוּקָה….כְּשֶׁנִּעַרְתִּיהָ הָיְתָה נוֹפֶלֶת לְרַגְלָי וּמִתְחַנֶּנֶת שאקחנה עִמִּי… מְפַתָּה אוֹתִי בִּדְבַשׁ שָׁחוֹר… בַּלַּיְלָה כשסיוטיה השתרגו בְּשֶׁלִּי לֹא יָדַעְתִּי עוֹד מִי אֲנִי וּמִי הִיא" (עמ' 10) כך נותרות הצלקות גם בגיל הבגרות, ועד היום, לא לבלוע ולא להקיא.

עוצמתו של ספר זה בולטת באופן בו היא מצליחה לגרום לנו לראות ולחוות את עולמה של ניצולת שואה, דרך עיניה, אנו מצטרפים למסעה היומיומי, לסבלה, געגועיה, זיכרונותיה, המוחשיים, מפורקים ומפורטים באופן חי. היא משמשת צוהר לראות ולהבין את עולמם וחיבוטי נפשם של ניצולי שואה שהיו ילדים במהלכה שאיבדו את עולמם וביתם את משענת הוריהם והוכרחו להשיל מעליהם ולהשאיר מאחור את ילדותם בטרם עת, ובה בעת בני הדור השני לשואה כמוני זוכים להצצה אחרת, זווית אחרת על דור הוריהם, באופן בו אלה לא יכלו או לא רצו לפרוס בפנינו את שברונם.

שמעון רוזנברג

 

מודעות פרסומת