חגית בת אליעזר

תָּכְנִית 

אִשָּׁה לֹא יָפָה וְלֹא אֲהִיבָה

מְתַכְנֶנֶת אֶת הֲלִיכָתָהּ

פּוֹרֶמֶת אֶת קִשְׁרֵי הַיְדִידוּת הָרוֹפְפִים

מְשַׁלַּחַת אֶת אַחֲרוֹנֵי שִׁירֶיהָ

הַגּוּף מוּזָן הֵיטֵב

הַתָּאִים טֶרֶם הִשְׁלִימוּ אֶת תָּכְנִית חֲלֻקָּתָם

הָאֵיבָרִים בְּנֵי תְּרוּמָה

הַיְלָדִים יִגְדְּלוּ

וְאוּלַי אַף יִיטַב

לֹא מוֹעִילִה לָהֶם בִּמְיֻחָד

מֵעֵבֶר לִשְׁנָתָם הָרִאשׁוֹנָה

וְרַק הַמַּחְשָׁבָה עַל צַעַרָם שֶׁל הַהוֹרִים

קוֹרַעַת אֶת מַה שֶּׁנִּשְׁאַר מִלִּבִּי הַמִּתְאַבֵּן

הַכֹּל מוּכָן כְּמוֹ הַתִּיק לִפְנֵי לֵידָה

מַמְתִּינָה לַזְּמָן הַנָּכוֹן

יֵשׁ לִשְׁמוֹר עַל סֵדֶר הַמִּיתוֹת

שירה הקודר של חגית בן אליעזר מתאר ללא כחל וסרק משוררת שמאסה בחיים והחיים מאסו בה. מייד מזדקרות לעין שתי סיבות/הצדקות: משום שאינה יפה ואינה נאהבת! אך יש לכאורה סיבה שלישית (שהיא כנראה גם התוצאה של הסיבות הראשונות), הנחבאת מעט בהמשך השיר:  ליבה שהתאבן. ואפשר אף שנרמזת סיבה רביעית בשיר. אך נוכח העובדה שמדובר בהסבר דחוק כלשהו, לא נקדים את המאוחר. מכל מקום אין פירוט ותיאור "מסביר" נוסף לשאיפת המוות. והקורא נותר ו"חצי תאוותו בידו", מבלי שיוכל להזדהות עם המשוררת ולהבין את מניעיה לאשורן. הוא אף רשאי להרים גבה ולתהות אם הסיבות הללו מספיקות לאדם רגיל כדי בקש את נפשו למות.

ומי היא המשוררת? לכאורה מבצעת הדוברת הזרה, כשהיא בוחרת במה שנראה כגוף שלישי יחידה (כל עוד לא נאמר "אני"). וכך לכאורה הדוברת "צופה" מבחוץ על משהי אחרת, משוררת-אישה, המבקשת למות בגלל תחושת כשלון אישי (באהבה, מן הסתם בחיי אישות, ביחסיה עם ילדיה, ועם ידידיה ה"רופפים").  רק כשאנו מגיעים לביטוי "מִלִּבִּי הַמִּתְאַבֵּן" מוסגרת זהותה. הזרה זו משרתת את הנתק הרגשי והקור שחש המתאבדת שהחליטה על המעשה ועברה לתכנונו המעשי.

השיר בנוי באמצעות ביטויים קרים ושליליים ביחס לדברים החשובים: ידידות, שירים, ילדים. היא מרגישה שכולם יוכלו להסתדר בלעדיה. יש לה מחשבות אובדניות, אבל "וְרַק הַמַּחְשָׁבָה עַל צַעַרָם שֶׁל הַהוֹרִים"  מונעת ממנה לבצע אותן הלכה למעשה.

התיאור של המשוררת כאשה לא יפה ולא אהיבה איננו מעורר הזדהות עמה. הביטוי אישה לא אהיבה מעורר בקורא תחושה שאי אפשר לאהוב את המשוררת, גיבורת השיר. (לא נאמר "לא אהובה" שמתאר מצב רגעי).

גיבורת השיר מתכננת את התאבדותה. היא פורמת קשרי הידידות הרופפים (שממילא אינם יכולים להחזיק אותה או לתמוך בה), שולחת את אחרוני השירים – מעשה שמוכר בסיטואציות דומות כשליחת מכתב פרידה. ואולי הביטוי "אחרוני שיריה מרמז על כך שאינה כותבת יותר. היא משלחת את השירים. היא לא שולחת אותם לפרסום, אלא משלחת אותם מעל פניה, קרי מגרשת אותם, משל לא היו רצויים או נחוצים לה. וכאן אפשר לתהות אם אינה רומזת על שיבה נוספת לשאיפת המוות – תחושה של כשלון, ששיריה אולי לא היו טובים, עד שאין ביכולתה לפרסמם והם נעשים מיותרים וחסרי ערך.

המשוררת בודקת את מצבה. ומוצאת כי הגוף שלה מתפקד טוב ולכן באופן קר ומחושב יוכל לשמש לתרומת איברים. אין היא מתבוננת על העובדה הזאת אפילו כנחמה פורתא. ההתבוננות העצמית קרה ומנוכרת מלווה באמירה צינית.

גם ההתבוננות של המשוררת על ילדיה, אולי הדבר שאמור להיות קרוב ומעודד איננה מעוררת בה ספק בדבר הרצון או הכוונה להתאבד. הילדים יגדלו, היא אומרת לעצמה, הם יסתדרו בלעדיה. כאן תחושת הבדידות היא בעיצומה, הידיעה שאיננה נחוצה אפילו לילדיה. (אישה בלתי אהיבה- איננה אהובה גם על ידי ילדיה, ולכן לא ישמשו מחסום בפני אובדנה)

השארית היחידה של רגש בלבה המתאבן הוא הצער שייגרם להוריה על מות בתם. המחשבה על ההורים מזעזעת בתוכה משהו. היא מבינה שיש סדר בעולם. המבוגרים מתים קודם, ולכן עליה לחכות ולהיכנע לסדר הזה. לכן עליה להמתין לזמן הנכון.

הַכֹּל מוּכָן כְּמוֹ הַתִּיק לִפְנֵי לֵידָה

מַמְתִּינָה לַזְּמָן הַנָּכוֹן

—————–

אקט המוות היזום מתואר כתשליל של אקט הלידה. התכנון של ההתאבדות מוקפד לפרטי פרטים: "הַכֹּל מוּכָן כְּמוֹ הַתִּיק לִפְנֵי לֵידָה". כשם שיש להתכונן ללידה, שתתבצע כהלכה, ללא טעויות או מחדלים בביצוע, כך גם ההתאבדות. הצעדים מתכוננים בקפידה ובקור רוח ללא התרגשות וללא הבעת ספק, המאפיינים את מי שכבר השלים עם החלטתו לעשות את המעשה. קור הרוח אף חזק יותר ממה שמאפיין את רגעי ההכנות  שלפני לידה, וייתכן שהוא נובע מהוודאות באשר לתוצאה הסופית שאין ממנה חזרה, וודאות שאינה מלווה את ההכנה ללידה (שלב ההכנות לקראתו הוא מרגש ואף מעורר חששות).  השרטוט של שורת הצעדים מצביע על דבקות במטרה:

מְתַכְנֶנֶת אֶת הֲלִיכָתָהּ

פּוֹרֶמֶת אֶת קִשְׁרֵי הַיְדִידוּת הָרוֹפְפִים

מְשַׁלַּחַת אֶת אַחֲרוֹנֵי שִׁירֶיהָ

הָאֵיבָרִים בְּנֵי תְּרוּמָה

מצב זה שבו כבר גמלה ההחלטה והמתאבד /בעל  הלוך הרוח האובדני נוקט בצעדיו האחרונים, כמי שמבקש להשאיר את הסדר על כנו אחרי לכתו (ואף להועיל לאחרים באמצעות תרומת אברים) מצביע על נחישות המתאבד, ה"נעול על המטרה". זהו שלב "סופי" המאופיין בידי פסיכולוגים כ"ראיית צינור"  – נתק רגשי והתעלמות מהסובב המסיח את הדעת מהתכנית. ממצב זה ממנה ניתן לניתוק רק על ידי גורם מתערב חיצוני הכופה את עצמו על המתאבד, קרי הסחה או הפרעה מחוץ לו – לא של מחשבתו של המתאבד. למשל  תקלה לא צפויה בביצוע.

לכאורה, לא אמורים להיות למתאבדת בשלב המתואר רגשי חרטה ולא השארת נתיב מילוט לעצמה. לכן ההרהור המביא לדחיית המעשה – בדבר צער על ההורים – עומד בסתירה לתכנון המוקפד.

לכן גם המחשבה על ההורים הייתה אמורה לצוץ לפני תחילת התכנון של הצעדים המעשיים. או שהיינו מצפים כי "סיפור" התכנית יהיה מנוסח יותר רגשי, או שהמחשבה על ההורים הייתה צריכה לצוץ כמכשלה לא צפויה, חיצונית.

הקריאה הנוספת מרמזת אם כן שאין התכנית אמיתית, התכנית יותר  משהיא קרה – היא עקרה. יש בה מידה של הונאה עצמית מצד הדוברת, מעין משחק מחושב ב"נדמה לי", ללא כוונה אמיתית להתאבד, מאחר שהדוברת דוחה למעשה את האקט עד לשלב בו ימותו ההורים, וייתכן שיעברו שנים עד מותם. אזי כל התכנית אינה ממשית, אינה מעשית. ולכן אינה… תוכנית.

מודעות פרסומת