אמיר אור

שיר היצורים

הַבֹּקֶר בָּא לַעֲבוֹדַת חַיֵּינוּ,

עִם צָהֳרָיִם שָׁח הַגֵּו מְּאֹד.

עַד עֶרֶב פֹּה נוֹצִיא אֶת נִשְׁמָתֵנוּ;

מֵאַיִן בָּאנוּ וּלְאָן נֵלֵך?

 

יוֹשֵׁב אֲנִי בַּמַּעְגָּל, מַבִּיט סָבִיב, 

מוֹשִׁיט יָדַי לַחֲבֵרִים,  וְהֵם אֵלַי.

אַךְ כָּל כַּמָּה שֶׁלֹּא נוֹשִׁיט, עֲדַיִן

זֶה אֶל זֶה אֵינֶנּוּ מַגִּיעִים.

 

לְבַד הִגַּעְנוּ הֵנָּה וּלְבַד

אֶחָד אֶחָד נִדְעַךְ בְּחֹשֶׁךְ זָר;

וְשָׁם נֵשֵׁב בַּמַּעְגָּל וְשׁוּב

נוֹשִׁיט יָדֵינוּ זֶה אֶל זֶה לַשָּׁוְא.

 

נַשְׁכִּים יוֹם יוֹם לַעֲבוֹדַת מוֹתֵנוּ,

עִם צָהֳרָיִם שָׁח הַגֵּו מְּאֹד.

לֵאִים נוֹצִיא עַד עֶרֶב נִשְׁמָתֵנוּ

לְהִוָּלֵד אֶל אֶרֶץ הַחַיִּים.

בְּסֵפֶר הַחַיִּים קְרָא עַל מוֹתָם,

בַּסֵּפֶר הַמֵּתִים – עַל חַיֵּיהֶם;

סוֹבֵב הַמַּעְגָּל וּבוֹ אֲנַחְנוּ,

יָדַיִם מוּשָׁטוֹת, פָּנִים רֵיקִים.

שלוש תפיסות עולם (אמונות או אידיאולוגיות) נרמזות, ושמא אף מתנגשות, בשיר זה: האחת, מערבית-חילונית, הרואה את הקיום האנושי כאן ועכשיו, כנטול "הזדמנות שנייה" ואפשרות לתיקון. גישה שיש בה מן ה"פרוטסטנטיות" (אך ללא צד האמונה שבה), מדגישה את חיי העבודה והעמל. ייעוד החיים הוא סבל ו"ייצור", ללא תקווה של קיום נוסף לאחר המוות. מהצד השני עומדת התפיסה הבודהיסטית-טיבטית, לפיה האדם קובע את גורלו על ידי מעשיו ואם יפעל נכון, יזכה שבגלגול הבא חייו יהיו טובים יותר. בתווך עומדת התפיסה המונותיאיסטית, בדגש על זו היהודית (אך גם המוסלמית והנוצרית) – לפיה החיים הם אמנם כאן ועכשיו, אך האדם נותן דין וחשבון בפני האל לאחר מותו, וגורלו נקבע בעולם הבא.

איזו מבין תפיסות אלה קרובה ללבו או אמונתו של הדובר, והאם הוא סבור שניתן לגשר ביניהן? והיכן עומדת ה"יצירה" בכל זה? אולי הוא רומז על האפשרות כי ערך שווה, ומועט, יש ל"ייצור", לעמל כפיים, כייעודו של האדם, ול"יצירה", כייעוד האמן? והאם בכך הוא מרמז על אכזבתו, או התפכחותו, מהיצירה כתכלית חייו של האמן, המשורר, ושאין היא מעניקה לו "חיי נצח"? והנה אנו נרמזים משם השיר – "שיר היצורים" –  שיש בו משחק מילים ואירוניה, כי אין מותר לאדם, שאינו אלא "יצור" ולכן יש להטיל ספק אם יש בכלל משמעות לשאלה "מֵאַיִן בָּאנוּ וּלְאָן נֵלֵך?" שאינה זוכה למענה בשיר. אך בה בשעה שאלתו מרמזת שהתשובה מצויה  בתפיסה היהודית האמונית, העונה חד משמעית מה ערך חייו של אדם: "דע מנין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה אמור ליתן את הדין. מאין באת, מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא." (מסכת "אבות",  פרק ג', משנה א'.)

ברוח הגישה המערבית בדבר ערך העבודה, שהאידיאולוגיה הציונית בראשיתה בקשה להגשים, עולה מהבית הראשון והבתים שאחריו הארמז העממי שנהגו לשיר החלוצים, ובשנותיה הראשונות של המדינה:  "בוקר… בוקר בא לעבודה.. צהריים…. צהריים בא… " וכו'. ארמז נוסף נשען על שירו של ביאליק, אולם בשעה שהוא מוצא כי "כבד העול נעים העול", אין הדובר מוצא שהעול נעים: "עם צהריים שח הגו מאד". גם הארמז "עַד עֶרֶב פֹּה נוֹצִיא אֶת נִשְׁמָתֵנוּ" מזכיר ביטויים ישראליים כמו "אני עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה".

חוסר התכלה גובר בבית השני, המצביע על מעגל החיים כגלגל מסתובב, שאין בו למעלה ולמטה, אלא שכל ההתרחשויות הן "אופקיות", נטולות מוצא. חוסר המוצא מועצם באמצעות התיאורים של הושטת הידיים זה אל זה מבלי יכולת להגיע זה אל זה. ולכך נוספת תחושת הבדידות של מי שחי במעגל החיים, או במעגל העבודה האין סופי.

ראוי לציין כי בית זה, שאינו דן בעבודה כערך, בכל זאת מרמז על עצם הקיום כ"עבודת חיים", כנאמר בתורות רוחניות, שהאדם "יורד" לעולם המעשה כדי ללמוד או כדי לעבוד  – לא במשמעות של פרנסה, אלא כתכלית קיומו, שעל האדם ללמוד להתפתח דרך העבודה שהוא עושה.

גם הבית השלישי מעצים את תחושת חוסר הערך של הקיום האנושי כשהוא מדגיש את היותו של האדם בודד, חי ומת לבדו, ואין ביכולתו למצוא נחמה באנשים אחרים סביבו, כך הוא מצוי במעגל הקארמה וכל מה שלא יעשה, לא יצליח להימלט ממנו. וכדבר המשפט העממי  "נולד לבד ומת לבד", הוא מציין:

לְבַד הִגַּעְנוּ הֵנָּה וּלְבַד

אֶחָד אֶחָד נִדְעַךְ בְּחֹשֶׁךְ זָר;

מילות מפתח בשיר מצויות בעיקר בבית האחרון: "ספר החיים" ו"ספר המתים" (ועוד קודם לכן – "ארץ החיים", מושג שיכול לעורר תהיה, היכן היא ארץ זו? ספר החיים הוא הספר שבו חותמים בעשרת ימי תשובה את דינם של בני האדם (והיהודים בפרט) לספר החיים או ספר המתים. והוא נזכר גם בברית החדשה מספר פעמים, שם עניינו של ספר החיים הוא "שיפוטי". קרי ביום הדין האל יעיין בספר החיים ועל פי הכתוב בו ישפוט את האדם שמת. הרשע ישלח לגיהינום והצדיק לגן העדן. ואילו "ספר המתים" עולה במיתולוגיה המצרית כספר הדרכה  לחיים שלאחר המוות ואף בו מצוי משפט שנעשה לאדם עם מותו בידי האל אוסיריס ואלים נוספים, ובהתאם נקבע מקומו של המת בעולם הבא.

אולם רעיון המשפט וגזר הדין של הכוח העליון נעדר משיר זה. גורלו של האדם לאחר מותו כלל אינו ברור. למעט לידתו – לידה מחדש לאחר מותו מן הסתם –  לארץ החיים. ואכן, בבודהיזם הטיבטי, המאמין בחיים לאחר המוות בצורת גלגול נשמות, משמש "ספר המתים והחיים הטיבטי" כמקור לפילוסופיית החיים שלאחר המוות. הוא מלמד איך להתכונן למוות ואיך למות. לפי הספר הגוף הוא משכן ארעי לתודעהוזו עוברת מגוף לגוף כזרם של רשמים תת-הכרתיים. ארץ החיים היא כל אחד מהסבבים של חיי אדם בעולם הזה. החיים שלאחר המוות (או שמא יש לומר – החיים שלאחר החיים) מוצגים כשלב מעבר בין קיום קודם לזה שאחריו. התודעה מצויה עתה בבארדו עד הרגע שהיא תתגשם בגוף חדש ותחזור לארץ החיים.

אם כן ה"מוות" אינו מוצג כמצב סופני, מאידך גם טיבו אינו ברור כל צרכו, לא ברור לאן הולכת התודעה בטרם לידה מחדש. אין באמירה "לְבַד הִגַּעְנוּ הֵנָּה וּלְבַד אֶחָד אֶחָד נִדְעַךְ בְּחֹשֶׁךְ זָר" משום מענה לשאלה זו, אלא יש בה תיאור בדידותו הבסיסית בעולם הזה של כל בן אנוש, המגיע לגלגולו הנוכחי ("לבד הגענו") ובצאתו ממנו, ואין למעשה מי שיתמוך בו בלכתו, נטול כוחות: "לֵאִים נוֹצִיא עַד עֶרֶב נִשְׁמָתֵנוּ", אבל תשובה מסוימת, כללית וחמקמקה, מצויה בהמשך המשפט: אנו מתים כדי "לְהִוָּלֵד אֶל אֶרֶץ הַחַיִּים". מה היא ארץ החיים? האם היא שונה מחיינו הנוכחיים"? האם זהו ממד קיום אחר? או שמא רק "סוֹבֵב הַמַּעְגָּל וּבוֹ אֲנַחְנוּ, יָדַיִם מוּשָׁטוֹת, פָּנִים רֵיקִים", ללא סוף ותכלה? ומה הטעם בכל זה? מה הם בסך הכול חיים אלה? אולי מצויה התשובה בספרי חוכמה עתיקים? במיתוסים ואמונות מזרחיות ואחרות? אך השיר מציע "בפשטות" לקורא השיר בלי לפרט מה ימצא בו:

"בְּסֵפֶר הַחַיִּים קְרָא עַל מוֹתָם,

בַּסֵּפֶר הַמֵּתִים – עַל חַיֵּיהֶם"

בכל הנוגע לחיים עצמם ומהותם, אין המשורר נוטע תקווה ואף לא מחדש הרבה: החיים עצמם הם מחזור שיש בו "בוקר", "צהריים" ו"ערב" – "יממה" שלאורכה חיינו מתנהלים:

הַבֹּקֶר בָּא לַעֲבוֹדַת חַיֵּינוּ,

עִם צָהֳרָיִם שָׁח הַגֵּו מְּאֹד.

עַד עֶרֶב פֹּה נוֹצִיא אֶת נִשְׁמָתֵנוּ;…

התיאור הזה אינו שונה מהתיאור אצל משוררים אחרים, הצופים ובוחנים את עולמם וסביבתם, ואך טבעי שימשכו לנושאי בסיס כחיים ומוות, נעורים וזקנה, גם מנקודת הצופה מהצד. נזכיר למשל את "שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג, אך היא אינה מוצאת בחיים אלה חוסר טעם. הטעם הוא בהם עצמם ובהתבוננות המאוחרת בהם. אולם בשיר זה תחושת חוסר התכלה מתחזקת בתיאור בדידותו של האדם, של כל אדם, בהם גם הדובר, וזאת למרות רצוננו בקשר ובאחווה, שאינה מושגת.

האם האחווה והקשר הבין-אישי עתידים להתגשם בגלגול אחר? האם העולם הזה ילך וישתפר? המשך הקריאה בשיר מגלה כי אותו גורל מצפה לנו בכל מקום, בכל שלב וזמן, בוודאי כש"נִדְעַךְ בְּחֹשֶׁךְ זָר" –

וְשָׁם נֵשֵׁב בַּמַּעְגָּל וְשׁוּב

נוֹשִׁיט יָדֵינוּ זֶה אֶל זֶה לַשָּׁוְא.

והשיר ממשיך כך עד תומו, ושוב מסתיים בתיאור מעגלי חוזר של גלגולינו, שוב ידינו מושטות, אך הפנים ריקים, כי "אין חדש תחת השמש":

סוֹבֵב הַמַּעְגָּל וּבוֹ אֲנַחְנוּ,

יָדַיִם מוּשָׁטוֹת, פָּנִים רֵיקִים.