אליעז סגל

דנ"א

אַתְּ וַאֲנִי

מִסְתַּחְרְרִים

רֶגֶל סְבִיב רֶגֶל

יָד מִתַּחַת

יָד עַל שָׁד

וּבַתָּוֶךְ הַזַּיִן תּוֹפֵס מֵמַד

זוּג סְלִילֵי דנ"א

בּוֹרְאִים

יַלְדָּה אַחַת

עיון בדנ"א המטפורי של המשורר                                                                       

מתוך – דנ"א, הוצאת "פרדס", 2013                                                                     

הספר דנ"א נקרא על שמו של שיר, המתאר בתמציתיות תכליתית, בפשטות מדעית לכאורה, במילים מדויקות ונטולות שמץ רומנטיות, את ההזדווגות הבוראת חיים, את בתו של הדובר, מן הסתם של המשורר.

ואף שהתיאור הוא מדעי ולא רומנטי, מקורי ויוצא דופן, עדיין זהו תיאור של מעשה האהבה הארוטית. הקורא הופך לצופה כמו בצילום תקריב  קולנועי של זוג מסתחרר ומשתלב זה בזה בצורה הרמונית, בדומה לסלילי ד.נ.א. המסתחררים ומשתלבים זה בזה בצורה הרמונית, תחת מיקרוסקופ רב עוצמה. וכך בריאת הילדה מתוארת הן כתוצאה של המעשה המיני והן כהתרחשות הנצפית במעבדה.

וכאילו שאין למשורר עניין לערב רגשות במעשה הגופני ה"פשוט", הוא מפרק את האירוע המיני לכלל פירוט של האיברים המשתתפים במעשה – רגל, יד, שד, זין המועמד במרכז התמונה, ושני סלילי דנ"א.

כאן ראוי לשים לב את המימד המרכזי שהזין תופס ב"צילום", בתיאור האירוע ואף "ויזואלית" במרכז מילות השיר. אך מדוע ראה הדובר צורך להדגיש את חלקו? הרי ברור שמטבע הדברים הוא גדל ומתנפח, כפי שאמור להתרחש במעשה הארוטי. ומאידך אי אפשר למקרא השיר לחשוד בדובר שהוא רואה את איברו ככלי לשליטה, לדומיננטיות כמו בטבע. נהפוך הוא –  הוא מצוי "בַתָּוֶךְ", ובכך נראה שהדובר מבקש להדגיש דווקא את תפקידו כמתווך, הדואג לחיבור שבין שתי מערכות הד.נ.א. העצמאיות.

מעבר לכך תמונת ההזדווגות נראית כמתרחשת בחלל, הדמויות נדמות כמרחפות, עד שדומה כי הדובר מבקש לצייר הקבלה לאיזו תפישה פיסיקלית או אסטרו-פיסיקלית של מימד אחר, עצום, ונקל לדמיין את המראה כמגע בין שתי קונסטלציות כוכבים, או שתי גלקסיות ספירליות הנעות זו מול זו, ספק מתחבקות בריקוד קוסמי, ספק מתנגשות ובוראות עולם קוסמי חדש.

 תחושת העצמה זו תורמת לחשוף מעט את רגש האהבה המצוי שם, נחבא אל הכלים, מסתתר היטב בתוך התיאור היבש. האהבה נרמזת – אולי בביטוי אחד: "את ואני מסתחררים", המילה "מסתחררים" יכולה לרמז על סערת רגשות, או אפילו על סערת היסחפות בתשוקה המינית. אף שבעיקר היא באה לתאר דברים כהווייתם – התרחשות פיסיולוגית "טכנית" פשוטה של שני גופות הנכרכים ומתפתלים זה סביב זה, ועוד יותר – כהמחשה גופנית נראית לעין, מוגדלת לעין שיעור – כמו גופיהם של בני הזוג – של ה"סחרור" הכפול של שני סלילי הדנ"א המשתלבים זה בזה.

הדנ"א בשיר אינו אלא מה שמרכיב את היסוד האישיותי הגולמי. אמנם אין בציון שני סלילי דנ"א ללמדנו דבר על המהות האנושית המורכבת שתיווצר מהחיבור ביניהם. לא כל שכן שמרכיביו של סליל הדנא אינם נפרטים ונפרסים לעינינו באמת . אבל יש בבחירה בתצורה של דנ"א (סליל, מעין בורג) כדי ללמדנו דבר מה על אופן ההתבוננות והבדיקה של המשורר את עצמו ועולמו הפנימי-האישי, במטרה להבין מיהו, מאין בא, החל מלידתו, ולאן פניו מועדות. ובמקביל הוא חותר לפרק ולהבין את העולם מסביבו את מימד הזמן העומד ושאינו עומד לרשותו, ולבסוף את היקום האסטרופיסי כולו.

לכן ברבים משיריו ניתן למצוא הבנייה של מעין סליל דנ"א מטפורי באמצעותו ודרכו הוא מבקש לפרק ולפרוס את עולמו עבור עצמו ולעינינו. אך גם בעת הפרוק לחלקים קיימת שאיפה להמשיך לראות את מה שפורק כסכום חלקיו, כשלמות אחת. הדבר בולט בשירים העוסקים במשורר עצמו בכלל זה בתיאור המתרחש בגופו (שנפגע ממחלת הפרקינסון) – כך:

*

חֲלָקַי שֶׁנִּתְּקוּ

מְיַלְּלִים

כְּתַנִּים בִּשְׁמָמָה

נוֹהִים לְהַשְׁלִים

אֶת

גּוּפִי בִּמְדֻיָּק

כְּשֶׁהָיָה",

בדומה לכך בשיר "תנועות" נמצא כי:

כָּל הַתְחָלָה הִיא תְּנוּעָה

תְּנוּעָה הַחוּצָה מִמְּךָ

כָּל מָוֶת הוּא תְּנוּעָה

תְּנוּעָה אֵלֶיךָ חֲזָרָה

וְאַתָּה סְכוּמָן

סוֹבֵב

צִירְךָ

ואילו בשיר "חיפשתי" הניסיון למצוא ולהבין את מהותו הפנימית הדובר "מפרק" לשווא את פנימו, כדי לגלות תובנה מפתיעה על עצמו, מחוץ לעצמו:

אֶת עַצְמִי חִפַּשְׂתִּי

אֶת עַצְמִי חִפַּשְׂתִּי בְּתוֹכִי

אֶת תּוֹכִי חִפַּשְׂתִּי בְּקִרְבִּי

אֶת קִרְבִּי חִפַּשְׂתִּי בְּלִבִּי

רַק יַלְדוּתִי מָצְאָה אוֹתִי

בַּחוּץ

מְשַׂחֵק מַחֲבוֹאִים

עִם יַלְדֵי הַשְּׁכֵנִים

כאותו סליל דנ"א, שורות החיפוש מעבירות תחושה ספירלית, של ירידה במדרגות לתוך  סליל, שהוא מבוך תלת מימדי או תלת שכבתי, שמרכיביו/שכבותיו הם "עצמי" "תוכי" ו"קרבי". אולם מהו ההבדל ביניהם? הרי הם אינם שונים מהותית, בוודאי לא בחסרון "הסבר" שימחיש את ההבדל הדק. כמו רצה הדובר לומר שהשימוש במילים השונות אין בו כדי להעמיק את ההבנה העצמית ולכן ה"חיטוט" העצמי הוא סליל אין סופי, בור חסר תחתית ותכלית. אך מי שמוצא את הדובר ומחלצו מ"סליל"-המבוך – זו ילדותו. דומה שהחילוץ מהמבוך נעשה באמצעות ההיזכרות וההשענות הנוסטלגית על תום הילדות, ואולי בזכות שימור מימד ילדי/ילדותי טהור בדובר הבוגר, או שמא הוא העוגן שהוא מוצא הוא הפיכתו להורה ומתוך התבוננות בילדתו המשחקת. גילוי פתח המילוט הוא חיצוני לדובר, הוא מצוי לא בידיו כאדם הבוגר, אלא ביסוד הילדי של נשמתו, או בילדות הממשית המקיפה אותו. כן, ילדינו יכולים לשמש לנו חבל הצלה גם מפני עצמנו ומפני חיבוטינו,

     והפרוק המטפורי של הדנ"א המרכיב אותנו נעשה פתאום מיותר.

מודעות פרסומת